ביאור מרדכי ברכות פ

לדידן דלית לן הסבה כהסבה דידהו דמי אבל לגבי דידהו דהוי להו השבה לא מהני ישיבה אפי' לס"ד כ"א בתחלה וסוף אך לפ"ז נסתר ג"ב ראיית הרר"י דדוקא אם הקביעות יהי' מכח ישיבה או בעינן תחלתו וסופו משא"כ להאמת דהקביעות מכח הסבה או לדידן דל"ל הסבה וה"ל ישיבה במקומה מהני שפיר סוף בלי תחלה ע"כ נלע"ד דה"ק התו' דאי מרישא ה"א שישבו בשביל עסק אחר כו' א"כ לא נודע הקביעות עד שמתחילין לאכול יחד וממילא הדר יש לחלק בין המוציא לב"ה דלהמוציא עדיין לא הי' הקביעות דאכילה דהרי קביעות הישיבה ג"כ לא הי' מפני שישבו לעסק אחר אבל בברייתא ישבו כדי לאכול יחד ה"ל קביעות ישיבה קודם האכילה לכן מהני להמוציא ומכ"ש דמהני לב"ה וא"כ הדר לא תקשה מידי מבריית' אבל השתא דדייקינן סיפא הסבו אין כו' דאפי' ישבו אדעת' לאכול יחד לא מהני שפיר רמינן אברייתא דתניא דישבו לאכול יחד מהני ולא מבעי' להתו' דמפרשי הברייתא ג"כ בהמוציא כמ"ש בסמוך בד"ה עשרה ודאי רומיא דהש"ס כפשטא ואפי' להמפרשים שם הברייתא בב"ה מ"מ דמינן שפיר אליבא דהר"א דהש"ס מדמי ישיבה יחד כדי לאכול לקביעות האכילה ממש יחד ולהרר"י משום דבעינן הקביעות מתחלתו עד סופו וא"ש:

ובש"ע סי' קס"ז סי"א וי"ב משמע דאע"ג דבזמניהם דהוו בעי דוקא הסבה הי' מהני הך דניזיל וניכול מ"מ לדידן אע"ג דבהא אית לן מעליותא דאפי' ישיבה דידן כהסבה דידהו דמי אבל לא מהני כשאמרו ניזיל וניכול אם לא הי' אפי' ישיבה יחד ושם במג"א ס"ק כ"ו כ' לחלק בין בית לשדה ולכאורה ק"ק לפ"ז מעיקרא מאי פ"הג ורמינהי דלמא גם בלא אמרו ניזיל וניכול מהני ישבו לחוד דהוי כקביעות ודוקא בשדה דלא שייך הסבה אבל בבית דשייך הסבה לא כמו דצ"ל גם השתא בהך סברא דניזיל וניכול אם אכלו בלא שלחן וע"ק ממ"ש רש"י בד"ה רישא דוקא דקתני היו יושבין כו' אבל אנו שהזמננו לכך הוי קביעות כו' משמע דדייק כן ממתני' ומתני' קאי בבית ואפ"ה דייקינן מהא דישבו בלי הזמנה דבהזמנה שפיר מהני לדידהו בלי הסבה וה"הד לדידן בלי שלחן ונראה דה"ק המג"א דמשו"ה לא מהני אמירת ניזיל וניכול דהרי המעשה אח"כ שאינן יושבין בשלחן א' סותר הדבור בשלמא בגמ' מיירי שישבו בשלחן א' אלא שלא הי' הסבה לכן ה"ל הזמנה דפה כקביעות המעשה דהסבה ואין העדר הסבה סותר הזמנה אבל לדידן ממ"נ אם יושבין בשלחן א' בלא"ה ה"ל לדידן כהסבה ואם אינן יושבין בשלחן א' מעשה זה סותר הזמנה שרוצים לקבוע יחד דהרי חזינן דלא עבדי הכי וזהו בבית אבל בשדה אין המעשה סותר ההזמנה דמשום דלא אפשר להם ע"כ מהני האמירה שפיר לדידן בלי שנתן אבל אם אמרו ניזיל וניכול תו ליכא לחלוקי בין בית לשדה כן נ"ל ביאור דבריו ופשוט:

והמג"א סי' קס"ז ס"ק כ"ה כ' ואם מקצתן מסובין ומקצתן אינן מסובין א' מברך לכולן אף לשא"מ עכ"ל ונ' דר"ל כשיש ג' שהסבו יחד א"כ חייבין בזמון בשבילם ולכן גם אינך אע"ג שלא הסבו כיון דמ"מ אכלו וחייבין בב"ה כמותן א' מברך לכולן מיהו לענין צירוף י' ולהזכרת השם בעינן ג"כ שיהיו כולם מסובין דאם לא הסבו כל הי' אינן מצטרפין להזכרת השם כדמוכח מדברי הט"ז סי' קצ"ה סק"א (ובהכי מתישב קצת מ"ש במג"א סי' קצ"ג סק"ח וז"ל וק' מ"ט ה"ל לזמן יחד כו' די"ל שהי' צירוף י' וא"א להזכיר השם אם לא הי' הסבה) אבל אם הם רק ג' וב' מהם מסובין וא' אינו משב עמהם יש להסתפק דאינו מפורש די"ל דמ"ש הרר"י דסגי ב' נועדו יחד וא' בא להסוף אתא לאשמעינן רבותא אליבא דנפשי' דס"ל דלא מהני הסבה לבסוף אבל מ"מ גם הג' הבא אח"כ צריך להסב עמהם או דלמא דהג' הבא אח"כ לא בעי הסבה כלל וכ"מ קצת בהא דלקמן מ"ח א' דמצטרפין הג' באכל עלה ירק או טבל בציר דמסתמא לא שייך בזה הסבה וגם לקמן מ"ז א' אתא רשב"ח הוה קמסרהב ואכיל משמע ג"כ דלא הסב כלל ורצה לאכול ש"מ דסגי להג' בלי הסבה כלל וצ"ע:

ח ושכחו וברכו כל א' כו' וה"הד אם ברכו הב' מהם בטל הזמן מהג' כמבואר בר"ס קצ"ד ומ"מ יכול הג' להצטרף עם ב' אחרים שיאכלו עמו ויזמנו כ"כ הב"ח בפי' דברי הטור ס"ס ר':

ט מזמנין עליו ודוקא בשכח ולא זימן אבל אם זימן הא' עם אחרים אף ב' הנשארים אינן יכולין לזמן כמ"ש הרמ"א בהג"ה ר"ס קצ"ד ומזה יליף במג"א סי' ר' סק"ג אם היו ה' בחבורה א' והפסיק א' לב' שוב לא יכול לזמן עם הב' הנשארים ע"ש ולכאורה למ"ל ה"ט בלא"ה כיון דג' זימנו בטל הזמון מהב' שהן המיעוט. כמו בג' דאם ב' מהם שהם הרוב זימנו בטל הזמון מהג' המועט דמה לי א' לגבי ב' או הב' לגבי ג' וי"ל דהרי כאן אנו מסופקין על הג' עצמו אם יצטרף עם הב' הנשארים א"כ אדרבה נשאר עדיין הרוב שראוי לזמון לכן הוצרך ללמוד מדברי ההג"ה שכמו דהתם הג' שזימן פרח זמון מהבו כן ה"נ הג' שזימן פרח הזמון מהב' הנשארים ובס' א"ע השיג עליו ועיקר סברתו נלע"ד הוא משום דזה שהפסיק לזמון לא הי' דעתו לצאת באותו זמון שהרי יש לו אבריו ב' שיזמנו עמו ולא הפסיק רק כדי שיצאו הב' שזימנו עמו כבר א"כ הג' שהפסיק לא קיים הזמון כלל ולא פרח זמון מחבריו הב' הנשארים וממילא לה"ט אפי' בלא אכל אח"כ יכול לזמן עם חבריו:

אבל מ"ש הא"ע עוד שם דאם אכלו יחד אח"כ מהני ומייתי ראי' מהרר"י לקמן נ' א' וז"ל הואיל ולא נועדו כו' תימה דלא דמי כלל לדברי הרר"י דהא הרר"י כ"כ לשא פי' דמיירי בקוראין לו ומזמנין עליו והג' אינו רוצה לצאת ידי זמון כלל כמבואר בדבריו ומשו"ה אם אכלו אח"כ חייבין לזמן אבל כאן דהפסיק הא' לב' והמתין עד שיזמנו עליו בכה"ג אין ראי' כלל דדלמא אפי' כשאכלו אח"כ לא מהני משום דבתר התחלתו אזלינן כמבואר בסי' קצ"ג ס"ה וע"ק בלא"ה הרר"י לא ס"ל כלל הך דינא דהר"אש בסי' קצ"ג ס"ה דהרי איהו סתר פירש"י משום קו' דרבינו יודא שם דא"כ מאי קמ"ל ולא תי' כהר"אש דקמ"ל שאע"פ שאכלו אלו הג' ביחד כו' א"כ לדידי' ס"ל שפיר דבאכלו אח"כ דבעו זמון אבל הר"אש דהעלה דכיון שעל עיקר חיוב הזמון דבתחלתו הי' כל א' מפסיק לחבורה שלו לא מהני אפי' אכלו הג' הפורשים אח"כ יחד לדידי' י"ל גם כאן דהא שהפסיק בזמון הא' לא מהני לי' אכל אח"כ דבתר עיקר חיוב דידי' אזלינן ומהרר"י אין ראי' דלא ס"ל עיקר דינא דהר"אש ואמת שגם אינו דומה לדינא דהר"אש דשם כל א' וא' הפסיק לבני חבורה שלו לכן לא מהני להו אכלו אח"כ אבל כאן דרק א' הפסיק מצטרף שפיר עם ב' הנותרים ואע"ג דממילא אם הוא הפסיק וה"ל קיים זמון א"כ ה"ל אינך ב' הנשארים מיעוט לגבי רוב ופרח ממילא זמון מהם באותו העת שזימן הג' שהפסיק א"כ שוב אינם מתחייבין כשאוכלין יחד אח"כ דמ"מ י"ל כיון שאותן ב' הנשארים לא נפטרו רק מכח סברא דפרח זמון ולא מפני שקיימו הזמון בעצמן שפיר י"ל דמהני בהו אכילה אח"כ כמ"ש הגאון הנ"ל והיינו לענין הב' אבל הג' שהפסיק איהו דקיים הזמון בדידי' נשאר הספק אם מהני אכל אח"כ דכמו דלא מהני לעיל לכל הג' אכלו אח"כ כן לא מהני כאן לאותו הא' שהפסיק וממילא נשאר על הב' פטור דזמון והדבר שקול דמהרר"י אין ראי' כלל אך מ"מ סברא קמייתא שרידא וקיימא דאפי' בלא אכל לא פרח הזמון דהא'