ביאור מרדכי ברכות עט

שם הביא דברי ר"ה ופירשן דמיירי בלא התחילו לאכול כאחת וכיון שלא גמרו השנים עדיין רק הג' גמר ואיכא תרתי לטיבותא שלא הי' התחלה כא' וגם עדיין לא גמרו כא' בהא ס"ל לר"ה דרשאי הג' לברך לעצמו וכ"כ עוד הט"ז סי' קצ"ג סק"ו בשם התו' ר"פ ג' שאכלו ושם בדבריה' במ"ש אבל הא' רשאי לגמור סעודתו ולברך קוד' חבירו משמע דוקא אם רוצה לברך קודם שיגמר חבירו סעודתו אבל אם כבר המתין עד שגמר גם חבירו סעודתו אע"פ שלא הי' הגמר בעת א' אפ"ה תו אין רשאי הא' לברך לעצמו ובב"ח ר"ס ר' הוסיף עוד להקל דאפי' בהתחילו יחד כיון דעדיין לא הי' הגמר כא' רשאי הא' לגמור סעודתו קודם ולברך והא דבסי' קצ"ג ס"ד דמשהתחילו כא' תו אין רשאין ליחלק שם מיירי כשהי' הגמר ג"כ כא' ר"ל שכבר גמרו כל הג' סעודתן אלא שלא הי' קבועין יחד בגמר סעודתן כ"א בתחלתו בכה"ג מהני התחלה לחוד כיון דמ"מ תי' הגמר בעת א' אבל רשאי לגמור קודם לחבורה ולענ"ד ק' דאי נימא דהתחלה לחוד לא מהני שלא לגמור קודם לחבירו ולברך אכתי תקשה לישנא דמתני' דקתני ג' שאכלו כא' חייבין לזמן שכ' התו' דמשמע דחובת זמון עליהם ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה ולרבינו האי דחיוב הזמון הוא רק כשגומרין כא' לא א"ש לישנא דמתני' והל"ל אינן רשאין ליחלק כדתני בסיפא לקמן נ' א' ואע"ג דהרר"י והר"אש לקמן מפרשי' פי' אחר בהא דירושלמי מ"מ בהא דחייבין לזמן משמעותו שא"א להפריד זה מזה שיגמר הא' קודם לחבירו בהא לא פליגי דודאי משמעותו כך הוא מדקתני חייבין לזמן ולא קתני אינן דשאין ליחלק דהוי משמע דשרי לגמור זה קודם לזה וגם הסברא דחוקה כוון דלא מהני התחלה לחוד לחייבו בזמון אם הא' גומר קודם לחבורה וכן לא מהני התחלה והגמר בזמן א' אם אינן מסובין או קבועין יחד א"כ ממילא גם אם התחילו כא' בהסבה ולבסוף לא הסבו ג"כ לא יחייבו בזמון כיון דהתחלה בלא סוף אינו מועיל אם חסר הגמר בעת א' אמאי מועיל אם חסר בסוף הקביעות דהסבה ועכ"פ מפורש שהתו' דולקין ע"ז להדיא ולא שבקינן דברי התו' המפורשים מפני ספק פירוש בדברי רבינו האי:

והמג"א סי' ר' סק"ב סיים ע"ז וכ"מ בפירש"י גבי פרח זמון וכו' ולענ"ד אי מהא לא אריא די"ל דמיירי כשלא הי' התחלה יחד ובלא"ה לפי משמעות המג"א דרש"י ר"ל שאילו גמרו יחד לא הי' יכולין לצאת ומשום שלא גמרו עדיין רשאין לצאת משום דלא חל עליהן עדיין חובת זמון ק' א"כ למה אלו ג' שבאו מג' חבורות מחויבין בזמון אפי' לא אכלו אח"כ מפני שכבר הוקבעו הרי אותו קביעות עדיין לא חייבה אותן עד שיהא הגמר בזמן א' אלא דרש"י אורתא דמלתא נקט דאם גם הם כבר גמרו למה יצאו בלי זמון ומסתמא ימתינו מלברך דהרי אסור לעקור ממקומו בלי זמון וב"ה ואף אם הי' דעתן לחזור ולשוב כבר יעברו הזמון שכבר יזמנו חבריהם אבל קודם שגמרו החברים משכחת דיצאו והי' סוברים שחבריהם לא יגמרו עד שישובו גם הם ויזמנו עמהם אלא שחברים לא עשו כן וזמנו זולתם אבל לצאת לחוץ אם אינו מצפה לשוב ולברך ב"ה בזמון ודאי דמודה רש"י דאסור ליחלק:

ועוד דאפי' מה שהקילו בתו' דאם לא הי' התחלה כא' רשאין לגמור זה קודם זה זהו רק לפירושם בירושלמי שהיתה הקו' דסיפא סתרה להרישא דברישא משמע דאין רשאין לגמור זה קודם לזה ובסיפא משמע האיסור דוקא בשכבר גמרו ומשו"ה הוצרכו לפ' שגם התי' דירושלמי הוא שיש גוונא חדא דרשאי לגמור זה קודם לזה כגון בלא התחילו יחד אבל להר"אש והרר"י הנ"ל דקו' ירושלמי היא סיפא היינו רישא ואהא תי' הירושלמי דאשמעינן בסיפא חידושא דמהני התחלה לחודא אלא דפליגי שם בפי' הירושלמי אם ר"ל התחלה בקביעות מחשבה לחוד בלי אכילת המוציא או בעינן אכילת המוציא או דבעינן גם אכילת כזית כמבואר שם בדבריהם:

לשיטתייהו לא הוזכר כלל בירושלמי דין זה שאם לא הי' התחלה כא' דרשאי לא' לגמור סעודתו קודם לחבירו וא"כ מנ"ל להקל בלי ראי':

איברא להרר"י בר"פ דלא מהני הסבו לבסוף אם לא הסבו בתחלה לדבריו כ"ש הוא דאם לא התחילו יחד וגם א' רוצה לגמור קודם חבירו דא"כ לא הי' להם הסבה וקביעות יחד רק באמצע הסעודה דפשיטא דלא מהני לחייבן בזמון וכן מוכח מכל הראיות שהביא הרר"י להוכיח מהם דלא מהני סופו בלי תחלתו מהא דפ"הג לעיל מ"ב ב' הסבו אין לא הסבו לא ורמינהי כו' ומהא דתנן במתני' השמש שאכל כזית זמנין עליו. מאותן הראיות נמי מוכח דלא מהני הסבה באמצע סעודה א"כ כשא' גמר קודם לחבירו דלא הי' הסבה אפי' בסוף רשאי לברך לעצמו אך להר"אש דפליג עלי' בהא לדידי' י"ל כמו דמהני תחלה לחוד כמבואר בסי' קצ"ג ס"ד ומהני סופו לחוד כמבואר שם ס"ב הה"נ דמהני קביעות באמצע אם הסבו יחד באמצע האכילה או לדידן על שלחן א' תו אין הא' רשאי לגמור קודם חבירו ולברך לעצמו:

ובעיקר הראי' שהביא הרר"י מהא דשמש כו' ק' דא"כ נ"ל דאפי' אם ב' קבועין יחד ורק הא' בא לבסוף וקבע עמהם אפ"ה כיון דלא הי' קבועין בתחלה לא מהני דאל"כ אכתי ק' אמאי אצטריך למיתני שהשמש מצטרף דהא הב' קבועין הם ולקמן כ' הרר"י עצמו דאם רק ב' נועדו יחד והג' בא לבסוף מהני וכמפורש בגמ' לקמן מ"ז א' דאתא רשב"ח הוה קא מסרהב כו'. ובהא דמסקינן עלה והלכתא גדול מברך אע"ג דאתא לבסוף ע"ש ובדוחק צ"ל דקמ"ל מתני' דשמש ה"ל כקבע ונ"מ אם הי' רק א' והשמש אז אם בא א' לבסוף מצטרפין דחשבינן להשמש כאילו קבע עמו וה"ל ב' נועדו יחד:

והר"אש דחה הראי' הראשונה שהביא הרר"י ולענ"ד ראייתו הוא כך דהרי להרר"י הך ברייתא דרמינהי עשרה שהיו הולכין כו' מיירי בב"ה ושם הוכיח הרר"י דבעינן הסבה בין בהמוציא בין בב"ה דדינם שוה ולכן הוקשה להרר"י נהי דבעינן הסבה וקביעות מקום לשניהם בשוה ר"ל להמוציא ולב"ה מ"מ בהא דאם היו יושבין לאכול דלא מהני בזה שפיר יש לחלק בין המוציא לב"ה ולא מפני שהמוציא בעי קביעות טפי מב"ה אלא מפני שלהמוציא דבעינן קביעות ועדיין לא התחיל הקביעות כיון שלא הי' הסבה הישיבה לחוד קודם אכילה אינו סי' קביעות יחד כלל וא"כ איך יברך א' להוציא חבירו על שם העתיד שעתידין לקבוע באכילה אבל בב"ה שכבר הי' קבועין יחד באכילה י"ל שפיר דאפי' בלי הסבה יש בזה סי' קביעות יחד וא"כ מאי רומיא דברייתא אמתני' אע"כ דידוע להש"ס מסברת חוץ דלעולם לא מהני אפי' קביעות גמור דהסבה כ"א כשהי' מתחלתו א"כ אם מהני ישבו בלי הסבה לב"ה ע"כ צ"ל דהישיבה יחד מתחלה כבר נקרא קביעות מקום דאל"כ לא הי' קביעות בעת התחלתן וכיון דמוכח דישיבה מיקרי קביעות כמו הסבה וא"כ ה"הד גבי המוציא מהני הקביעות דישיבה שכבר התחיל הקביעות קודם שמברכין המוציא כנלע"ד פי' ראיית הרר"י. ולהר"אש צ"ל דס"ל דאם קביעות אכילה יחד בלי הסבה מיקרי קביעות יחד גם הישיבה יחד וכוונתן לאכול ה"ל ג"כ קביעות מקום:

ולהר"אש דמסיק דמהני סופו בלי תחלתו לכאורה תמיהת התו' שם בד"ה הסבו במ"ע דמ"ש וז"ל וי"ל דאי מרישא ה"א שישבו בשביל עסק אחר כו' הא להר"אש אפי' התחילו זה אח"ז מהני ומכ"ש כשישבו בשביל עסק אחר א"כ לאותו ס"ד דמוכח מברייתא דישיבה לחוד ה"ל כקבע כמו למסקנא הסבה ממילא ג"כ כמו למסקנא סגי בהסבו לבסוף אף כשהתחילו זה אח"ז ה"הד לאותו ס"ד מהני ישבו לבסוף באכילה יחד אע"ג שמתחלה הי' כוונתם לעסק אחר וכי גרע מבאו לגמרי זה אח"ז ומכ"ש דק' בלשון המג"א סי' קצ"ג סק"ח שכ' על דברי הש"ע וכ"כ הר"אש והתו' כו' דאדרבה התו' חולקין בהא לכאורה ואפשר לומר דנהי דבאותו ס"ד דמקשה מהני ישיבה כמו הסבה מ"מ לענין הא גרע ונחית דרגא ישיבה מהסבה דבהסבה מהני סוף ובישיבה בעינן תחלתו וסופו והא דמהני לדידן ישיבה הוא משום דישיבה