ביאור מרדכי ברכות עז

בלאו ה"ט דתו' דכל ישראל ערבין זה בזה וממילא להרמב"ן כזית דגן דוקא דחייב בב"ה מדאוריי' משא"כ יין או שאר ז' המינין כיון דא"מח בב"ה מדאוריי' אינו מוציא אחרים י"ח וע"כ לק"מ להראב"י מתלמודא דידן דמיירי בלהוציא אחרים אבל מהא דבירושלמי אר"י דאין מצטרף עד שיאכל כזית דגן מזה ודאי דקשה להראב"י כנ"ל:

ואפשר דגם הראב"י לא קאמר אלא בשקבע עליהן מזונו דוקא ושבע מהן אבל בכזית מהן אין מזמנין דדוקא בפת תקנו חכמים לברך ב"ה ולזמן בכזית או בכביצה. אבל בפירות אע"ג דמברכין מעין ג' על כזית מ"מ לענין זמון בעינן קבע דוקא כמו בפת ואין קביעות כ"א כשהן עיקר מזונו וכיוצא בזה כ' ברמב"ן במלחמות פסחים ק"ט ב' וז"ל אבל ר"ש בה"ג אמר דתמדי ורמוני ושאר מגדים דלאו מזון נינהו לא מפטרי בב"ה ולפי דבריו כי אמרי' מיזן זייני ה"מ בשהם עיקר סעודתו כו' ע"ש ומשו"ה י"ל כל היכא דמהני דיעבד ב"ה יש דין זמון לכתחלה אבל היכא דבדיעבד לא מהנימי אם ברך ב"ה עליו ליכא בהו ג"כ חיוב לזמן עליהן וכיוצא בסברת הרמב"ן כ' התו' לעיל מ"ד א' ד"ה ר"ע וז"ל דשאני הכא דאיקבע מזוני' עלי' ור"ל שעיקר מזונו מהם דבקבע לחוד לא מהני דהרי ר"ג שנתן לר"ע לברך ג"כ מיירי רק בקבע כמ"ש התו' לעיל ל"ז א' ד"ה נתן ע"ש אע"כ דכאן ר"ל עיקר מזונו וסעודתו ששבע ממנו א"כ כן י"ל לחלק ג"כ אליבא דראב"י לגבי זימון ולפ"ז אין סתירה מפורשת בדברי שאר הפוסקים לדינא דהראב"י דאינהו לא מיירי בכה"ג כשהן עיקר מזונו ושבע מהם ולכן שפיר כ' הב"ח ר"ס קצ"ב וז"ל וע"כ צריך ליזהר שלא יעשו ג' קביעות על א' מז' המינין לאפוקי נפשין מפלוגתא דרבוותא עכ"ל והעתיקו המג"א סי' קצ"ג סוף סק"ב:

ב אין מזמנין עליו וגרסי' עלה בגמ' מ"ז ב' פשיטא ל"צ בטבל טבול מדרבנן וכ' הראב"ד דטעמא דמתני' דכיון דדבר איסור הוא לא מיקרי קביעות וצירוף לזמון אבל מברכין עליו ב"ה וכן דעת הר"אש אבל רש"י ורמב"ם ורשב"א ס"ל דאין מברכין כמבואר בב"י סי' קצ"ו ולכאורה באיסור דרבנן מסתבר כראב"ד והר"אש דאיך נדחה ב"ה דאוריי' בשביל דעביד איסורא דרבנן ורק מזמון פטורין דמ"מ אין בו קביעות וממילא פטורין מזמון דכאילו לא קבעו ולא הסבו דמי ולפ"ז מיושב מה שמקשה הראב"ד וז"ל שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עכ"ל דמתני' מיירי בטבל דרבנן כדאוקי לה בש"ס ובאיסורא דרבנן באמת מברכין ומכ"ש לפמ"ש רש"י וכדמשמע גם בב"י דטעמא משום מצוה הבאה בעבירה שהוכיחו התו' בסוכה ט' א' ד"ה ההוא דהוי רק סברא מדרבנן ולא מדאוריי' וא"כ בטבל דרבנן ה"ל תרתי דרבנן ובטבל דאוריי' ה"ל עכ"פ חדא דרבנן ולא דחינן מקמי' חיוב דאוריי' שמוטל עליו לברך ב"ה אלא אם לא אכל רק כזית או כביצה להסוברים דבעינן שיאכל כדי שביעה דוקא וב"ה על כזית וכביצה הוא רק מדבריהם בהא שפיר דחינן מקמי מצוה הבאה בעבירה ולפ"ז י"ל הא דהראב"ד משיג על הרמב"ם היינו רק בטבל דרבנן או בטבל דאוריי' היכא דאכל כדי שביעה אבל היכא דלא אכל רק כזית ובטבל דאוריי' מודה הראב"ד דאין מברך דהוי מצוה הב"בע וממיל' ותולא תקשה על הראב"ד קו' הב"י מירושלמי דחלה דתני מצה גזולה אסור לברך עלי' ב"ה דהתם לא מיירי רק מכזית דב"ה דידי' מדרבנן ומגזל דאיכא איסורא דאוריי' וכן לא קשה קו' הרשב"א מדתנן בריש דמאי הדמאי מברכין עליו ודייקינן אבל ודאי טבל אין מברכין עליו (ומשמע לי' דר"ל ב"ה דומיא דמזמנין וזהו דלא כהר"א מפראג שהובא בד"מ שם דמפ' דמברכין ר"ל המוציא ואהא דוקא דייקינן אבל ודאי טבל לא והרשב"א והב"י לא ס"ל הכי אלא דבב"ה דומיא דמזמנין איירי וכהתו' ישנים בשבת כ"ג א' ע"ש) דשא"ה דמיירי בטבל דאוריי' ובלא אכל רק כזית דבהכי דחינן חיוב דרבנן מקמי מצוה הב"בע אבל הראב"ד מיירי בחיו' דאוריי' ומצוה הב"בע דרבנן ומכ"ש בעיקר האיסור דדבריהם דה"ל תרתי דדבריהם כן נ"ל לתרץ דברי הראב"ד ומ"מ הרמב"ם והרשב"א ס"ל דכיון דשב ואל תעשה הוא העמידו חכמים דבריהם לעקור מצות עשה דאוריי':

ג יכולות לזמן לעצמן לשון יכולות לאו דוקא כמ"ש במהרש"א דזה לא הוצרך הספר לאשמעינן דברייתא מפורשת היא נשים מזמנות אלא ד"ל דחייבות וכמ"ש הר"אש א"נ דה"ק דכשהן ג' נשים עם ג' אנשים דאז ודאי איכא חיוב גם על הנשים כמ"ש הב"י ר"ס קצ"ט בשם הסמ"ג מדגרסינן בערכין ג' א' הכל חייבין בזמון לאתוי' נשים ואם על הנשים לבדן אין חיוב לזמן לא הי' רשאות להיות נחלקין כדתנן לקמן נ' א' וכן ד' וכן ה' וכמו ד' או ה' בחבורה א' שאין רשאין לחלק מפני שמפקיעין הזמון מעצמן לכן קמ"ל הספר כיון שהנשים חייבות בזמון אף כשהן בעצמן ע"כ בכה"ג כשהן עם ג' אנשים יכולות לזמן לעצמן ר"ל להיות נחלקין כדתנן התם בסיפא דמתני' ו' נחלקין ומזמנות ג' לעצמן וג' לעצמן:

ומ"ש מכאן משמע מבואר בהרר"י ובמהרש"א משום דהם מפרשי הא דמשני בגמ' שא"ה דאיכא דעות ר"ל ולפיכך חייבות בזמון ופשוט שדחקו לפ' כן כי היכי דתיתי להו שפיר הא דפריך הש"ס א"ה אימא סיפא דלפירש"י אינו מובן הקו' דא"ה השתא טפי ממאי דק' בלא"ה ולכן כ' התו' בסמוך ל"ג א"ה אבל לדבריהם דהכא א"ש די"ל דבלא"ה דה"א דיש לנשים רק רשות לזמן שפיר ידע לה"ט דפריצותא דעקרינן בשביל הרשות אבל השתא דקאמר דחובה עליהן לזמן ס"ל למקשה דמשום חששא דפריצותא לא נעקור מצוה דאוריי' או אפי' דרבנן ומשני שא"ה משום פריצותא דאפ"ה עקרינן לה בשב ואל תעשה ובלא"ה גם להתו' בסמוך דל"ג א"ה צ"ל כן קצת דהרי אף אם הוא קו' בפ"ע ולא תליא בקו' הראשונה דת"ש מ"מ צ"ל דהקו' שייכא דוקא להא דאמרינן לעיל אם רצו לזמן כו' דאל"כ תקשה אברייתא גופא בלא"ה אע"כ צ"ל משום דבלא"ה ה"א שנים שרצו לזמן מזמנין וא"כ המ"ל דנשים ועבדים דברייתא ר"ל שיש ב' נשים וב' עבדים ומשו"ה אין מזמנין יחד שהרי גם כשמזמנין יחד אינו אלא רשות וזה יכולין לעשות אף כשיהיו הנשים לבדן והעבדים לבדם דהרי ס"ל בס"ד ב' שרצו לזמן מזמנין וכיון דליכא הפסד בדבר ודאי דחיישי' לפריצותא אבל אהא דלעיל דקאמר דב' אם רצו לזמן אין מזמנין הוקשה לו שפיר אמאי מבטלינן מנשים ועבדים הצירוף דכשהן יחד רשאין לזמן והוא הידור מצוה משום ברוב עם כמבואר ר"ס קצ"ג דהשתא דנחלקין הנשים לעצמן והעבדים לעצמם שוב א"י לזמן מפני שלא נשאר חבורה בפ"ע ופ"הג שפיר אבל מ"מ לשון א"ה לא א"ש דבלא"ה תקשה זה מסיפא אהא דלעיל דאם רצו לזמן אין מזמנין אבל אם נפרש דהשתא ס"ל לש"ס דנשים חייבות בזמון א"ש די"ל גבי רשות ידע להך סברא דפריצותא אבל לגבי חובה לא וכנ"ל: