ביאור מרדכי ברכות עו

התו' בסוגיין וכמ"ש בציצית לדידן דקי"ל דבכסות יום חייב אף בלילה דליכא זמן סילוק כלל:

קו שמרים של יין כו'. התחלת הדבור הזה קאי אלשון הרי"ף ז"ל דמייתי הכא הך דב"ב וע"ז כ' הספר ומיירי כו':

הדרן עלך כיצד מברכין א שאכלו מז' המינין חייבין לזמן ולדבריו צ"ל הא דגרסי' בחולין ק"ו א' וש"מ אין מזמנין על הפירות מיירי בשאר פירות שאינן מז' המינין ויש קצת ראי' לדבריו לפמ"ש הרר"י לקמן ס"פ אלו דברים אהא דגרסי' בחולין שם ש"מ אין נטילת ידים לפירות בד"ה כל דה"ט משום דעיקר כ"י משום סרך תרומה הוא ובפירות לא שייך תרומה דתירוש ויצהר כתיב ולכאורה לפמ"ש התו' ב"מ פ"ח ב' ד"ה כי וז"ל בשאין דעתו לדרכן אלא לאוכלן כך דחייב לעשר מן התורה עכ"ל וכ"ה דעת הרמב"ם רפ"ב מתרומות ופ"א ממעשר דין ט' כמ"ש שם בכ"מ א"כ ליתא לטעמי' דהרר"י הנ"ל וצ"ל לדבריהם שיש טעם אחר בהא דאין כ"י לפירות ובלא"ה צ"ל כן אמ"ש התו' לעיל מ"ג א' ד"ה כל א'. וז"ל ולא דמי לנ"י לפירות כו' והא כאן ביין איירי דאיכא בי' סרך תרומה אלא הכי ה"ל להקשות דהא משקין כיון שאינן באחזין בידים שאדם שותה אותן ע"י הכלי א"צ נטילה כמ"ש הרר"י שם אבל הא דאין נ"י לפירות לא שייכא לכאן לטעם הרר"י (ואיכא לדחוקי בכוונת דבריהם דכמו דלא אמרי' ל"פ רבנן בתקנתן להצריך נ"י לפירות כיון דלא שייך בהן עצמן ס"ת כמו כן מסתברא דלא אמרי' ל"פ להצריך כ"י למשקין דג"כ לא שייך בהו ס"ת כיון שאינן נאחזין בידים) והעיקר דתו' ס"ל טעם אחר אהא דאין נ"י לפירות אבל להראבי"ה דע"כ מפ' האי עובדא דאייתו כלכלה דפירי דבחולין הנ"ל דע"ז קאמר ש"מ תלת ש"מ אין כ"י לפירות וש"מ אין מזמנין על הפירות דמיירי משאר פירות שאינן מז' המינין א"כ ליכא בהו תרומה ומעשר דאוריי' אף להרמב"ם והתו' הנ"ל ג"כ ליכא בהו נ"י וכו באינהו דוקא אין מזמנין על הפירות אבל בז' המינין מזמנין:

גם להראב"י א"צ לדחוק לתירוץ התנ' לעיל ל"ד א' ד"ה נתן וז"ל וי"ל דר"ג הי' סבור שיברך על כל ז' מינין ג' ברכות שלמות וכי ברך ר"ע מעין ג' עצמו דוקא כו' דבלא"ה א"ש כיון דמז' המינין היו שפיר מזמנין עליהן גם לעיל מ"ג א' בפלוגתא דרב ור"י גבי יין אי בעי הסבה א"צ לדחוקי דקאי אברכה דלפניו כמ"ש הרר"י שם דשפיר י"ל דקאי אברכה דלאחריו דומיא דסוגיא דלעיל מיני' דקאי בב"ה ואפ"ה לא ק' הא אין מזמנין ע"הפ דביין שפיר מזמנין שלא תקשה א"כ קו' התו' לעיל ל"ז א' ד"ה נתן דא"כ למ"ד ברכה טעונה כוס יזמנו ויזמנו לעולם שכבר תי' התו' שם דבלא קבע מודה ר"ג וכן י"ל ג"כ להראב"י דבלא קבע מודה א"נ להסוברים בסי' רע"א סי"ד דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור בלא"ה לק"מ:

גם א"ש להראב"י מ"ש הב"י בסי' קנ"ג וז"ל בד"ה ויש לדקדק א"כ היאך מצטרפים שהרי ברכת זמון ליתא אלא על הפת והוא טעון ברכה לאחריו במקומו וצ"ל כו' דמפנה לפנה לא הוי שינוי מקום א"נ ה"ק שכיון שבאו כו' ע"כ צריכין לאכול ביחד כו' והנה התי' הב' לא א"ש להסוברים בסי' קע"ח דהלכה כרב ששת דיש שינוי מקום אף בדברים הטעונין ברכה במקומן ודעת הרמב"ם שם דצריך ברכה למפרע א"כ כאן א"א להם לאכול כיון שא"א להם לברך למפרע עד שיחזרו למקומן גם על התי' הא' ק' לפמ"ש הר"ן שם הביאו הב"י שם בד"ה וכ' הר"ן דדוקא ביין דליכא קביעות מקום כ"כ הוא דאמרי' דמפנה לפנה לא מקרי ש"מ אבל גבי קידוש דבמקום סעודת פת הוא ולפת שאין דרך ב"א לקבוע סעודה בתוך כל הבית אפי' מפנה לפנה הוי ש"מ ע"ש א"כ כאן דמיירי בפת הוי גם מפנה לפנה ש"מ וא"כ הדרא קו' הב"י לדוכתא גם מ"ש הט"ז והמג"א שם דמיירי שכבר אכלו כל א' לבדו במקום האחר זהו ג"כ לא יתכן כ"א לר"ח דס"ל דבדברים הטעונין ב"ב ליכא ש"מ אבל להסוברים כר"ש אסור להם לאכול במקום אחר כמ"ש הב"י שם וצריך לדחוקי דמיירי שאכלו שלא כדין אבל להראב"י דאיכא זמון בז' מינין מעיקרא לק"מ קו' הב"י דהרי קי"ל כהר"י שחולק על הרשב"ם שם ודוקא פת או ה' מינין מיקרי טעונין ב"ב אבל שאר פירות מז' מינין מיקרי א"ט ב"ב וא"כ א"צ לחזור למקומן דשפיר יכולין לזמן ולברך במקום השני אע"פ שלא אכנו כלום ואפי' להרשב"ם דגם ז' המינין מיקרי טעונין ב"ב מ"מ בז' המינין י"ל כתי' הא' של הב"י דבמידי דלאו פת אין בהם קביעות מקום כ"כ ובדידהו מפנה לפנה לא הוי ש"מ וא"כ לשי' הראב"י מרווח טפי כדי לישב קו' הב"י:

איברא דקשה להראב"י מדברי הירושלמי שהביאו התו' לקמן מ"ח א' ד"ה תשעה וז"ל אר"י לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן ע"ש ולהראב"י הרי אפי' אם כל הג' אכלו רק מז' המינין מזמנין מכ"ש דמהני לצירוף כשאכל א' מהג' מז' המינין ולכאורה גם מהא דאר"י בש"ס דילן לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן יש להקשות להראב"י דלפמ"ש התו' שם ד"ה עד מדאוריי' יכול להוציא אף בלא אכל ורק שא"י לומר שאכלנו ולהראב"י דמזמנין על ז' מינין ושפיר שייך שאכלנו א"כ גם להוציא יהא רשאי אפי' לא אכל כזית דגן רק שתה יין או אכל מז' המינין בשלמא להתו' אע"ג דגם הם ס"ל דלענין צירוף מהני שתיי' ושייך בי' שאכלנו ואפ"ה גבי להוציא אמרינן דלא מפני שאין יכול לומר שאכלנו דלדידהו כיון דאם כל הג' לא אכלו רק שתו אין כאן זמון א"כ י"ל דוקא כשהוא מהעונין ברוך שאכלנו מצטרף שפיר כששתה דמיקרי ג"כ אכילה אבל אם הוא עיקר המברך לא שייך שיאמר שאכלנו להוציא האחרים שהם אכלו ממש והוא לא אכל כזית דגן אבל להראב"י דיש זמון ממש על כל הז' מינין כיון דמהצי לעיקר חיוב הזמון מכ"ש שיהא ראוי בו לומר שאכלנו אף זה יש לישב די"ל דהראב"י מצי סביר כהירושלמי שהביא הר"אש שם דמקרא ילפינן דמי שאכל דוקא הוא מברך ולכן זה שלא אכל דבר המחויב ב"ה ורק מעין ג' אינו יכול לברך ב"ה א"נ אפשר דס"ל להראב"י כפירש"י שם או כבה"ג שם דלא ס"ל כתי' התו' הנ"ל או כשי' הרמב"ן במלחמות לעיל ך' ב' ע"ש דלדבריו האוכל כזית דגן מחויב בב"ה מדאוריי' ומוציא אחרים