ביאור מרדכי ברכות עא

בהפסק שהיי' וא"צ תכף רק בהפסק דבור ומעשה דהסחת דעת דאסור גם לרבינו יואל בזה ודאי יש לחוש טפי אקטן שאינו יודע ליזהר משא"כ בגדול דנזהר אף גם דבזה אין חילוק בינו לבין האחרים דכולם שוין באיסור הפסק שבין נטילה לאכילת המוציא בהכי א"ש שיטת מהר"של המובא במג"א שחלק אהר"אש ונלע"ד שטעמו כדאמרן:

פה היינו דוקא כשאמר הבע"הב כו' ז"ל הב"י ס"ס קע"ט בד"ה וכ' עוד בשם הר"מ כשאוכלין ב' מיני פירות או ג' או אפי' מין א' אם אין כולם לפניו בשעה א' (ופי' שכבר אכל המין הא' כולו קודם שהביאו הב' כן פי' המג"א בסי' ר"ו סק"ז) מברך על כל א' וא' כו' והגיה הר"רפ ז"ל כשאדם אוכל בבית חבירו כו' ואפי' כלה מין זה כו' כדאמרי' בברכות אנן אדעתא דר"ג סמכינן עכ"ל הרי דמחלק בין בעה"ב לאורח אבל למפ"ש במג"א סי' ר"ב סק"ב וז"ל נ"ל דוקא בפת דיש קבע לסעודה ודעתו על כל מה שיביאו לו כו' בלא"ה א"ש כאן דקבעו ע"הפ משו"ה אף בכלה מין הא' לא בעי ברוכי ובב"י סי' ר"ו עמ"ש הטור אבל מי שברך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין אצ"ל מייתי ראי' לזה ממ"ש בעל המאור גבי דברים הבאים בת"הס כו' ע"ש ולדברי המג"א אין ראי' כלל דשא"ה דקבע עצמו על הפת אלא משמע דהב"י לא ס"ל הך סברא וכדמשמע כאן בהר"רפ ואפ"ה לא תקשה דברי התו' גבי מליח ופת שבסי' רי"ב הנ"ל דאינהו מיירי שכבר אכל הפירות לגמרי קודם שהביאו המליח והמאור מיירי בלא הי' לפניו בשעת ברכה אבל אח"כ הביאו הפירות בעודו אוכל הפת ותדע שהרי באים ללפת בו הפת והנה ברשב"א שמביא בב"י בסי' רי"א מבואר שאם ברך על החשוב אז פוטר לאינו חשוב אפי' לא הי' לפניו עד שכלה הא' אבל אם ברך על שאינו חשוב א"פ את החשוב כ"א כשהי' לפניו בשעת ברכה וא"כ חילוקא דהר"מ והטור הוא דק בשניהן שוין בחשיבות ואז בקבע ע"הפ או באורחים אצ"ל על הב' אף בכלה הא אבל בלא קבע ע"הת ואוכל מדילי' יש חילוק בין כלה הא' או לא:

פו לא יאכל כלום עד שיברך ע"מ וה"הד אם אמר הב כו':

זו היא דעת רש"י ורשב"ם פסחים ק"ג ב' אבל דעת רש"י והתו' בחולין פ"ו ב' דאם רוצה לברך רשאי לאכול וכן הביא הספר לקמן ע"ב ע"ש ר"ח ובדברי הר"אש יש סתירה ממ"ש בסוגיין דברי רש"י ורשב"ם דמשמע דהכי ס"ל ובחולין שם אתיק כפר"ח והתו' גם בפ' ע"פ בסי' ז' ובסי' י' תופס כפר"ח כמ"ש במג"א סי' קע"ט סק"ב ומפרש הב"י דדוקא לגבי הב לן ונברך ס"ל להר"אש דאי בעי אכיל בברכה אבל בנטל ידיו אפי' בברכה אסור לאכול עד שיברך ב"ה אבל הטור כ' בשמו דאפי' אחר שנטל ידיו רשאי לאכול בברכה וע"ש במג"א מה שדחק בפי' דברי הר"אש בסוגיין לדבריו ולענ"ד דברי הר"אש אזלי כפשטן אליבא דהטור דהרי להב"י יש כאן ג' חילוקים דבגמר וסלק אם לא אמר הב לן ונברך אפי' בלא ברכה רשאי לאכול דהא אפי' ר"ז דלא אכל היינו מחמת טורח הברכה והנטילה כמ"ש התו' ד"ה ר"ז א"כ להא דאסיק הש"ס דלית הלכתא הכי ע"כ דאפי' בלא ברכה רשאי לאכול ובנטל ידיו אפי' בברכה אסור ובהב לן ונברך יש חילוק דבברכה שרי ובלא ברכה אסור ולפ"ז ודאי ק' לישנא דהש"ס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא כו' דהיינו בנטל ידיו והא איכא עוד הך דינא דהב לן ונברך בשלמא להסוברים דהב לן ונברך דינו כנטל ידיו ממש י"ל דהיינו נטל ידיו דסברת חוץ הוא דהב לן ונברך ה"ל כנ"י או להרר"י והר"ן דס"ל דבהב לן ונברך רשאי לאכול אפי' בלא ברכה ורק לשתות אסור ג"כ א"ש דנכלל דין הב לן ונברך בהך דינא דגמר וסלק דאסיקנא עלה דלית הלכתא הכי ושרי אבל להב"י אליבא דהר"אש דיש ג' חילוקים בדבר א"כ הך דינא דהב לן ונברך אינו נכלל בהא דלית הלכתא כו' וגם אינו נכלל בהך דנ"י ואמאי שיירי' בסוגיין אע"כ כהבנת הטור בהר"אש ומה שהביא הר"אש בסוגיין דברי רש"י ורשב"ם ה"ק דהרי מכת סתירת הסוגיות דהכא קאמרי' דשרי עד שיטול ידיו והתם בפסחים קאמרי' דמיד שאמר הב לן ונברך אסור נדחקו הרר"י והר"ן לחלק בין אכילה לשתי' דהכא מיירי באכילה ושרי והתם מיירי בשתי' ואולם לרש"י ורשב"ם דס"ל דאפי' בברכה אסור לדידהו ליכא לחלק בין אכילה לשתי' דהרי אין הטעם משום הסחת דעת לחוד אלא משום דה"ל כאילו התחיל בב"ה וע"פ לדידהו כי היכי דלא ליסתרו הסוגיות אהדדי צ"ל דנטל ידיו דהכא לאו דוקא דגם הב לן ונברך בכלל ממילא הא דמוכרח לפירש"י ורשב"ם דנטל ידיו לאו דוקא דגם הב לן ונברך בכלל מזה למד הר"אש להלכה דאפי' לדידן דס"ל כר"ח דבברכה שרי ורק בלא ברכה אסור אע"ג דלפ"ז יש מקום לחלק בין אכילה לשתי' דהשתא לפר"ח משום הסחת דעת הוא דבזה שפיר יש לחלק דבשתי' מסח דעתי' טפי מבאכילה מ"מ מסברא אין לחלק כ"א מכח הכרח דסתירות הסוגיות והרי יש לתרץ הסתירה בלא"ה דהב לן ונברך נכלל בהא דנטל ידיו כמו דצ"ל כן לפירש"י ורשב"ם לפ"ז לא הביא הר"אש דברי רש"י ורשב"ם אלא להוכיח מדבריהם דיש תי' אחר על סתירת הסוגיות וממילא אין ראי' לחלק בין אכילה לשתי' מסברא בעלמא בלי ראי' ובזה מדוקדקים דברי הר"אש היטב ע"ש:

ולפ"ז הב לן ונברך ונ"י דיניהן שוין דבעי ברוכי אבל כשעדיין לא אמר הב לן ונברך אע"ג דגמר וסלק מבואר בסוגיין דשרי אפי' בלא ברכה דהא ר"ז אכל ר"ל בלא ברכה כמ"ש התו' ד"ה ר"ז וממילא מדאסקינן ע"ז דלית הלכתא הכי אפי' בלא ברכה שרי ואע"ג דאין ראי' לזה רק לאכול ולשתות אחר הגמר אין ראי' מ"מ הרי להר"אש אין לחלק מסברא בין אכילה לשתי' וכמו דמותר באכילה ה"הד בשתי' (ומ"מ היינו בגמר ולא סלק אבל בסלק השלחן לא גרע מכל דברים הטפלים לפת אם באו לאחר הסעודה דבעי ברובי) ובס' א"ע כ' דהא דמחלק הרר"י והר"ן בין אכילה לשתי' היינו דוקא ביין אבל בשאר משקין אף בשתי' שרי דכיון דרשאי לאכול בלי ברכה ממילא אף בשתי' שרי ותימה הא שאר משקין אין נפטרין מברכתן אלא מפני שהן טפלים לפת וה"ל כדברים הבאים לצורך הפת והרי בכל דברים שרגילין ללפת בהן הפת אמרינן דאם הביאן לאחר הסעודה דהיינו אחר הסילוק ועקירת השלחן דטעונין ברכה לפניהן ולאחריהן ומשום דכבר סלקו עצמם מן הפת תו לא הוו טפלים לפת ואע"ג דאם רצו לאכול פת אחר עק"ש לא הוו בעי ברוכי אפ"ה השתא שאינן רוצים לאכול פת תו לא הוו טפלים לפת וה"הד במשקין דאע"ג דאם הי' אוכל פת אז ה"ל המשקין טפל מ"מ השתא דעקרו דעתן מאכילת פת תו לא הוו טפלים ואפי' מיד כשסלק השלחן אפי' קודם שאמרו הב לן ונברך כששותה משקין בעי ברוכי ואדרבה בהא יין קילא דברך על היין שלפני המזון ממילא נפטר גם היין דלאחר המזון דהיינו אפי' אחר עק"ש אבל להקל בשאר משקין ודאי דליתא מיד אחר הסילוק מכ"ש כשאמר הב לן ונברך דגרע טפי מסילוק לחודא:

ובדברי הר"רי לקמן ע"ב בד"ה בריך משמע דס"ל דהב לן ונברך יש לו דין סילוק ועק"ש ולכן אסור לשתות יין משום דה"ל אז בא לשתות שאין היין שבת"הס הבא לשרות פוטרו אבל אם ברך על יין לפ"המ דנפטר היין דלא"המ גם בהב לן ונברך אצ"ל ע"ש וזהו לדעתו דס"ל דהב לן ונברך אין לו דין נ"י אבל להר"אש די"ל דין נ"י א"כ אף בברך על יין לפ"המ ג"כ בעי ברוכי על היין שישתה אחר שאמר הב לן