ביאור מרדכי ברכות ע

הנכונה ולדידי בלא ה"א והוא מסקנת בעל הספר לדבפשי' וכמ"ש בתחלת דבריו דכן משמע פשטות הסוגיא ושכן נהגו ר"ת ור"י ושכן נוהגין בצרפת וכך מטין דברי הב"י שכ' בסי' קע"ד ד"ה ועל וז"ל וסברות אלו כתבום התו' וה"ר יונה והמרדכי ודעתם מסכמת לדעת רש"י ור"ת כו' חזינן דנ"ל להרב"י דכך הוא מסקנת בעל הספר:

פא ופת פוטרתן הנה הר"אש אע"פ שהעתיק שי' התו' לא כ' דברים הרגילין ללפת וכן הטור סתם דבריו ונ' שגם הסז"ל תופסים השיטה כהספר כאן וא"כ גם בפת ה"בפ אצ"ל ב"א באוכל אותן לקינוח והוא עצמו שי' ברכות מהר"מ שהביא במג"א סי' קס"ח ס"ק כ"א וכנ"ל אות ס"ט ונלע"ד דלמעשה אין לברך על הפת ה"בכ כשבא לקנות כ"א בסוף הסעודה כמשמעות דברי שבולי הלקט שהביא הב"י שם וכדמשמע ג"כ ברשב"א דבת"הס לעולם מיקרי למזון וגדולה מזו דמשמע קצת מלשונו דבעינן דוקא לאחר הסעודה בעקירת השלחן אלא שבהא מלתא נקטינן כהר"אש והטור ושבולי הלקט לברך מיהת כשבא לבסוף:

והרמב"ן במלחמות בפסחי' ק"ט ב' כ' וז"ל שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת ה"בכ בלבד שהוא טעון לפניו כל זמן שאינו בא לפרפ' אבל אינו טעון לאחריו דמזון הוא עכ"ל ולשון כ"ז שאינו בא לפרפ' אינו מובן דודאי לא שייך בפרפ' דפת ה"בכ ללפת בו הפת וגם ליכא לפרש דר"ל כשאוכלו לעורר תאות אכילה דלא מצינו כן גבי פרפ' דפת ה"בכ ועוד דהרמב"ן הרי ס"ל שם דצריך לברך לאחריו על היין דלפ"המ ש"מ דלא ס"ל הך סברא דלעורר אפי' לברכה דלאחריו מכ"ש לענין לפניו ואף שנדחק בזה דבלפ"המ הוא דלא ס"ל להרמב"ן הך סברא דבא לעורר אבל בת"המ מהני דמ"מ לא מצינו שיהא פת ה"בכ מעורר אכילה אע"כ דהרמב"ם ר"ל כ"ז שאינו בא למזון ולהשביע שזהו קורא פרפ' וא"ח לברך רק כשאוכל לקנוח הרי דס"ל ג"כ כמהר"ם ומ"מ י"ל דבת"הס לעולם מיקרי למזון ולפרפ' רק בסוף הסעודה הוא דמקרי לקנוח וכדברי שבולי הלקט וכן יש לפרש ג"כ דברי הטוש"ע דר"ל בסוף הסעודה אלא דלא בעי לא"הס ממש דהיינו עק"ש:

פב ור"י פי' דהיינו ניל"ש אבל אובליא"ש לחם גמור הוא ואפי' בלא קבע מברך המוציא אבל לפירש"י דר"ל אובליא"ש לדידי' י"ל בניל"ש דאפי' קבע א"מ המוציא וזהו ספיקו דמהר"ם שהביא הספר לעיל ל"ח א' ע"ש:

פג מפת הבאה בכיסנין בת"הס כו' כ' בס' גדולת מרדכי וז"ל אין להקשות הרי כתב לעיל ל"ח א' דיש להסתפק כו' די"ל דהכא מיירי שיש בהם דבש כו' ואינו מובן דמ"מ כיון דגם באין בהם דבש ס"ל למהר"ם דלא מהני קבע ומברך עליהן במ"מ א"כ למה מהני להו ברכת הפת טפי מדהכא ומ"ש עוד וז"ל דלעיל מיירי בניל"ש דקות ורכים וניל"ש דהכא אינן רכים תמוה דאיפכא מסתברא דרקיקין דקין דאין להן שייכות לפת כלל ואפ"ה סגי להו בברכת הפת מכ"ש באינן דקין ומ"ש עוד וז"ל ובלא"ה צריכין אנו לחלוק זה כו' והשתא מאי ק"ו איכא הא גם בניל"ש צריך לברך עליו המוציא אם קבע כו' אינו מובן כלל דהרי הר"ם אסתפק לי' אם מהני בניל"ש קבע. והנה כתבתי לעיל באות ל"ב די"ל דלעיל אכל מהר"ם מתחלה שלא אדעתא דקביעות וברך במ"מ ואם אירע שאח"כ אכל מהן הרבה כבר נפטרו בברכת הפת וברכתו דבמ"מ לא הי' לבטלה שהדין כך הוא כל זמן שלא רצה לאכול ממנו הרבה מברך במ"מ אמנם העיקר נלע"ד דאין כאן שום סתירה כלל דהנה מ"ש הספר כאן דלא חשיבי מחמת הסעודה טפי מפת ה"בכ בת"הס שטעונין ברכה כו' ע"כ דר"ל באכלן לקנוח כמ"ש מהר"ם עצמו בברכות שלו הובא במג"א סי' קס"ח ס"ק כ"א אבל באוכל למזון ולהשביע א"צ ולכן ממילא לק"מ דברי מהר"ם אהדדי דלעיל באוכלן למזון מיירי דהרי קאי שם באי קבע עליו שנסתפק לו אם מהני קביעות א"כ עכ"פ הי' אכילתן להשביע ולכן סגי לי' בברכת הפת אבל כאן מיירי לקנוח:

פד לא היו מסלקין השלחן מ"י וק"ל ממ"ש רש"י לקמן מ"ו ב' ד"ה ובזמן וז"ל שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו כו' גם ד"ה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ונוטלין שלחן מלפניו עכ"ל הרי שסלקו השלחן גם מלפני המברך וע"ק א"כ דלדידן אין מסלקין השלחן כלל אמאי קי"ל אנן בהך בריית' דהתם דמתחילין מן הקטן עד שמגיעין אצל ה' דליכא למימר כטעמא דרש"י שגנאי הוא כו' שהרי אין מסלקין השלחן וא"ל דמ"מ כיון שנוטלין המאכל מעל השלחן שייך ג"כ גנאי שימתין שם יושב ובטל. דז"א דא"כ כשמתחילין מן הקטן צריך להיות המאכל עדיין לפני הגדול עד שיטול ידיו דאל"כ נשאר קו' דרב ששת שם וגדול יתיב וידיו מזוהמות כו' והרי אין אנו עושין כן אלא מסלקין המאכלים מכל השלחן כאחד ואפ"ה קי"ל כהך ברייתא. וצריך לומר דאנן לית לן כפירש"י בהא אלא ה"ט דמתחילין מן הקטן כדי שלא יפסיק הגדול בין נטילה לברכה כ"כ זמן ואע"ג דהשתא כשמתחילין מן הקטן הרי הקטן מפסיק בשהיי' קפדינן טפי אהפסק דגדול גם מפני שהוא המברך ומחויב בהא דתכף לנ"י ברכה טפי מהשומעין וכ"מ שם ברשב"א ולפ"ז קו' דר"ש וגדול יתיב כו' הי' רק אמנהג פרסאי דאינהו לא קפדי אדין הפסק רק על דרך ארץ וע"ז מקשה ר"ש דאכתי אין בו ד"א אבל לדידן א"א שיטול גדול ידיו בראשונה מפני הפסק ולפ"ז י"ל גם מ"ש רש"י שם ד"ה מתחילין מן הגדול ולאלתר מעיילי תכא קמי' דמשמע דבא רש"י לתרץ קו' דר"ש ישב גדול וישמור כו' דלפ"ז לדידן דלא מעיילינן תכא לאלתר יטול הגדול בסוף כקושי' דר"ש וכ"פ הר"אש באמת כמ"ש הטור סי' קס"ה ולהנ"ל י"ל ג"כ דר"ש לא מקשה כן רק על ד"א דפרסאי אבל לדידן דקפדינן אהפסק י"ל דבלא"ה יטול גדול קודם אע"ג דצריך לשמור ידיו דעדיף טפי בהכי מדיטול הקטן תחלה דדלמא יפסיק בדבור אבל הגדול יודע להזהר וממנו ילמדו כמ"ש המהרש"ל באמת הובא במג"א סי' קס"ו סק"ב ולא דמי למים אחרונים דקפדינן טפי אהפסק דגדול דהתם ההפסק הוא בשהיית הזמן דלא הוי תכף קפדינן טפי אגדול וגם דהוא המברך והם רק השומעים אבל במים ראשונים דלרבינו יואל שם אין איסור