ביאור מרדכי ברכות נט

זו דאחר הברכה מידי ואפשר ליישב דנ"מ כדי שיהא דעתו עליו קודם השחיטה וה"ל כאילו הביאו בעוד אותו המין לפניו משא"כ אחר השחיטה ה"ל כאילו אין עוד אותו המין לפניו דדוקא כשעדיין חיין הן מיקרי אותו המין לפניו כמ"ש במג"א סי' ר"ו סק"ז כן צריך לדחוק בלשון הספר אבל נקטינן כמשמעות הלשון בהר"אש דלענין בין שחיטה לשחיטה קאמר:

נא דפת שלנו חביב כו' וכ"כ התו' וכ' הב"י ומשמע מדבריהם שהם סוברים דלדידן הביאו מלח הביאו לפתן הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ונ' שדייק כן מדכתבו התו' דבריהם כאן ולא לקמן אהא דרבא בר שמואל וכ' עוד הב"י דהרמב"ם חולק בזה וס"ל כיון דמ"מ צרכי סעודה הן לא הוי הפסק:

ובתשו' הרשב"א שהביא הב"י שם דעתו כהתו' ודחאה מפני דברי הרמב"ם ומיהו כ"ז בלא הי' דעתו כשבצע לאכול עם לפתן אבל הי' דעתו כשבצע לאכול עם לפתן גם הרשב"א ס"ל דא"צ לחזור ולברך בכה"ג אבל בהא"ז שהביא שם בד מ משמע אפי' בנתכוין לאכול עם לפתן כיון דכ"ע א"צ לפתן אמרי' בטלה דעתו ומשמע דלפ"ז צריך לחזור ולברך ע"ש:

נב וכלו גוזי וטרפי לגמרי:

פי' הב"ח בסי' ר"ג דר"ל שכלה כל העץ ולא נשאר כ"א השורש שתחת הארץ והוא שי' רש"י בסוגיין אבל דעת הר"מ שהביא הספר לבסוף ס"ל כהתו' והר"אש דדוקא בדברים שצריכין לזרוע בכל שנה אבל אם א"צ לזרוע בכל שנה אע"ג שכלה כל העץ ולא נשאר כ"א השורש אפ"ה מברכין בפ"הע ולכן לדידהו מברכין על התותים הגדלים בסנה ג"כ בפ"הע וכ' עוד הר"אש וז"ל ועוד אומר סי' אחר בתוספתא כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא כו' וכל שמוציא עלין מענפיו אילן הוא כו' ופי' הב"ח וז"ל לפי שמתחלה לא קיהיב סי' רק בדברים הנזרעים והתוספתא אומר סי' אחר בדברים שאינן נזרעין כל שמוציא מעיקרו עשב הוא פי' בל שמוציא האוכל שהוא הפרי מעיקרו מתחת הקרקע עשב הוא אבל כל שאינו מוציא האוכל עצמו מתחת הקרקע אלא תחלה גדל העץ שהוא נקרא ענף גדל מן השורש שנשאר תחת הקרקע ואח"כ מוציא פרי מענפיו אילן הוא ומ"ש וכל שמוציא עלין מענפיו הוא ט"ס וצ"ל וכל שמוציא מענפיו בו' עכ"ל ובב"י הביא ע"ש תשו' הגאונים וז"ל דהכי אמר גאון תני בתוספתא כל שמוציא כו' והני מוז"י כיון דכלו עציו לגמרי כו' עכ"ל וזהוג"כ כפירש"י ויהיב תרתי סי' חדא בדברים שאינן נזרעין ואידך בדברים הנזרעין:

נג שהרי דרך הענף להתקיים כו' זהו כפי' התו' והר"אש כיון שא"צ לזרוע בכל שנה ה"ל אילן:

נד ה"מ בחד מינא כו' כן פי' רש"י ז"ל וכ' הר"אש וז"ל מתוך פירושו משמע דעל איזה מהן שירצה יברך תחלה דאי צריך לברך ע"הז תחלה למה הוצרך לפ' כו' וכן פי' הר"ש בשם רבינו האי כיון דלא פי' על איזה יברך תחלה י"ל דמסתמא יחיד מודה לרבים כו' ולפ"ז הספר שהביא בסמוך דעת בה"ג דפ"הע קודם דלדידי' צריך לפרש כאן דלא מיירי עולא מדין קדימה כמ"ש הר"אש בסמוך דלעולם מקדים הפ"הע באמת אין ראי' לדינא דרש"י לחלק בין חד לתרי מיני א"נ דהספר תפס אליבא דבה"ג תי' התו' ולא כתי' הר"אש כמו שיתבאר בסמוך בע"ה:

ובעיקר דברי הר"אש שהביא דברי הר"ש ור"ה דמסתמא יחיד מודה לרבי' נלע"ד דלא הוצרך לכך רק לקושטא דמלתא ולברורי לן פי' דדברי עולא אבל לפ' קו' רש"י מהך דברך בפ"הא יצא א"צ לדברי ר"ה דאף אי נימא דמצינו לפ' דחכמים מודו לר"י שפיר ק' קו' רש"י דהא עולא סתמא קאמר מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז ולא פירש ממאי מיירי א"כ סתמא דמלתא מיירי בכל גווני בין בצנון וזית בין בתפוחים וקליות וא"כ בין שיהי' הפי' דחכמים מודו לר"י תקשה מתפוחים וקליות בין שיהי' הפי' דר"י מודה לחכמים תקשה מצנון וזית דלעולם תקשה מחד גוונא אמאי מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז הא תנן ברך בפ"הא יצא והיינו דלא פי' רש"י בריש דבריו דמיירי מצנון וזית רק דלתירוצא דרש"י דבתרי מיני לח יצא נקט רש"י גוונא חדא דצנון וזית משום דמהא איירינן בקו' הש"ס בסמוך מיתיבי היו לפניו צנון וזית כו' וגם דמסתבר יותר דר"י מודה לרבנן חבל עיקר קו' רש"י מעיקרא לא תליא כלל בהך סברא דמסתמא יחיד מודה לרבים דגם בלא"ה ק' קו' רש"י ממ"נ או אצנון וזית או אתפוחים וקליות דעולא סתמא קאמר:

גם בלא"ה י"ל דעיקר קו' רש"י הוא אלישנא דעולא דקאמר ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז ולפרש"י דר"ל דאיזו שירצה יקדים דהיינו החביב א"כ ק אעולא למה שביק לישנא דמתני' והכי הל"ל ד"ה איזה שירצה יקדים וכן אם הפי' בהיפוך דחכמים מודו לר"י ג"כ ק' דהל"ל ד"ה מברך על מין ז' אע"כ מדשני עולא בלישני' מלשון התנאים במתני' צ"ל דעולא לא לבד דין הקדימה אתא לאשמעינן אלא קמ"ל עוד הדין דאין האחד פוטר את חבירו ותרתי אתי עולא לאשמעינן חדא דל"פ בי' רבנן ור"י וגם שאינן נפטרין בברכה א' וכדמשמע בגמ' דאהא שאינן נפטרין בברכה א' אותבי' מדתניא מברך ע"הצ ופוטר את הזית וא"כ מוכח ע"כ דעולא ר"ל שמתחלה מברך מ"הנ דאי ר"ל שחכמים מודו לר"י ומברך תחלה ע"הז א"כ תו ליכא חדושא דפשיטא דאין ברכת פ"המ פוטר פ"הא אע"כ דר"ל דר"י מודה לחכמים