ביאור מרדכי ברכות נו

אלא נכלל בו הגרעין שברכתו בנ"ר ולזה מהני לן הך סברא דברי' שאני וא"ל א"כ מנ"ל להפוסקים דין ברי' בכל שהוא כלל דדלמא התם שהי' כזית מצרפין הגרעין להשלים השיעור וכיוצא בו מצינו בחולין ק"ב א' דבאבר מן החי בשר גידין ועצמות משלימין לכזית ואע"ג דגידין ועצמות א"ר לאכילה אפ"ה מצרפינן להו לכזית באמ"ה ובליכא כזית לא מחייב משום אמ"ה הרי כיון שהוא כזית יותר מצרפין. מחמת חשיבות דאמ"ה מאילו לא הי' כזית וכן י"ל כאן בגרעין דלמא דוקא התם שעם הגרעין הוא כזית לכן מצרפין הגרעין אבל היכא דעדיין אינו כזית לא מהני מה דהוי ברי' דז"א דמסיומא דירושלמי אם אכל אפי' פרידה כו' נפקא להו להפוסקים דין ברי' דסתם פרידה אינו כזית ובירושלמי צ"ל דלהדיא שמיע לי' מר"י דאמר כן גבי פרידה ולא מכללא דהך עובדא דזית מליח דא"כ הוי מצינא לחלוקי כדאמרן:

ועכ"פ להרר"י דס"ל כהתו' לעיל ל"ו ב' ד"ה קליפי דאף על הגרעינין מברך בפ"הע תו ל"ל כתי' הנ"ל דמיירי שהי' כשיעור בפרי עם הגרעין בלי הקליפה ולולא דברי המג"א נלע"ד דהרר"י גם הוא כיון למ"ש הרשב"א לחלק בין אכל הגרעין ללא אכל (וכ"מ בד"מ) אלא שהוקשה לו מנ"ל לש"ס להקשות על ר"י דלמא אכל הגרעין לזה כ' דא"ד לאכול הגרעין שבזית גם הוקשה לוהא דקאמר בירושלמי סתמא אם אכל אפי' פרידה כו' הל"ל ואכל גם הגרעין לזה כ' דסתמא דהנך לאכול הגרעין אבל לא בא הרר"י לחלק ולומר דבדבר שא"ד לאכול אף באכל הגרעין מהני אלא באמת דבריו מסכימים עם דברי הרשב"א ומ"ש הרר"י נמצא של שלעולם לא הוי ברי' כו' לא אתא לארוי בתיבת שלעולם דאפי' אם אכלו אלא אתא לרבויא דאפי' הביאו לפניו שלם לא מהני אבל מדין אכלו לא קמיירי ולפ"ז ממילא א"צ לדחוקי דמוקי הרר"י הך זית מליח דר"ל שאר פירות שיעור זית אלא ר"ל זית ממש כנלע"ד:

והרא"ש הביא לשון הירושלמי דאמר ר"י עלה דרחב"א לית לי' כל שהוא מין ז' טעון ברכה לפניו ולאחריו וכ' הדרישה בסי' ר"י דמשמע מזה דדוקא במין ז' יש דין ברי' לברך אבל בשאר פירות אין דין ברי' לברך בכ"ש ולדבריו אפשר לישב סתירת ש"ס דידן עם הירושלמי דסוגיין אזלא אהא דמסקינן לעיל דלהבב"י דאמר שלקות שהכל הא דברך ר"י על זית מליח לאחריו היינו בנ"ר ולפ"ז היכא דשלקו לזית כבר יצא מתורת פרי דמין ז' וה"ל רק כשאר פירות דהרי אינו מברך עליו לאחריו כ"א בנ"ר וכל היכא דלאו מין ז' ליכא דין ברי' ע"כ פ"הג שפיר והא בציר לי' שיעורא (ובלא"ה צ"ל כן דקו' הש"ס למ"ד שלקות שהכל להסוברים דהיכא שברכתו מעין ג' מברך בנ"ר גם על פחות מכשיעור א"כ ק' מאי פ"הג והא בציר לה שיעורא דלמא ברך בנ"ר) אבל בירושלמי אזיל לרחב"א דס"ל אליבא דר"י דשלקות מברך בפ"הא וא"כ על כזית מליח מברך בפ"הע והוא מין ז' ע"כ שפיר קמשני דמשום דין ברי' שלמה ברך לאחריו וא"ש וצ"ל דדחיקא להו להפוסקים לאוקי הסוגיא דשקיל וטרי שלא אליבא דהלכתא כיון דקי"ל שלקות בפ"הא אך אינו דוחק כ"כ כיון דגם בסמוך כדמייתי מעובדא דבר קפרא מסקינן דלכ"ע שלקות מברך שהכל הרי מסקנת הסוגיא נגד ההלכתא א"כ מכ"ש דנוכל לפרש השקליא וטריא דכאן דקאי אדלעיל מיני' ולולא דברי הדרישה נ"ל דמשו"ה נקט מין ז' דבזה מפורש במשנתינו לקמן מ"ד א' דמברך לאחריו אבל בשאר פירות אינו מפורש במשנה ובירקא פליגי בי' אמוראי לקמן מ"ד ב' ע"כ פריך ר"י וכי ל"ל דמין ז' מברך לאחריו כן נ"ל:

מ בעי ברוכי כו' פי' בין נאבד הראשון או נמאס מלאכול כמ"ש הב"י בסי' ר"ו ומשמע אבל בלא נאבד והדר נסיב לראשון א"צ לברך שנית אע"ג שהי' הפסק שהיי' מעט במה שנפל וע"כ מ"ש הב"י שם ע"ש השבולי לקט דבשהה יותר מכדי דבור צריך לברך שנית צ"ע דהא בירושלמי לא הזכיר כ"א ונאבד. משמע אבל בחזר ולקח הראשון א"צ לברך וראייתו מהא דשמע קול רעמים ע"ש יש לדחות דשא"ה דאיך יברך על מה שכבר עבר אם הוא לאחר כ"ד אבל הכא כיון שכבר ברך והדבר שברך עליו עדיין לפניו לא אכפת לן בשהיי' כ"ד ואפשר דבשהיית שיעור כ"ב אמה צריך לברך שנית דומיא דמ"ש בסי' קס"ו בהגה:

ומשמע בהר"אש שאפי' הי' דעתו גם על הפירות האחרים מ"מ כיון שהא' שנטל בידו בשעת הברכה נאבד צריך לברך שנית והב"י הביא דברי הג"מי ע"ש ר"ת דס"ל דהא בעיא בירושלמי לא אפשיטא ואזלינן להקל וסיים הב"י דהיינו דוקא בהי' דעתו גם על הפירות האחרים אבל בלא הי' דעתו עליהן גם לר"ת צריך לברך שנית ונ"ל דהסוברים דאפשט האבעיא ס"ל הא דסיים בירושלמי ארחב"א הדה אמרה הדין דנסיב פוגלא ומברך עילוי והוא לא אתי בידי' צריך מברכא עילוי זמן תנינות קאי אהא דנפל מידו דלעיל וא"כ אפשט האבעיא אבל הר"ת צ"ל דס"ל כפי' הרמב"ם דהא דלא אתי בידי' ר"ל שברך קודם שהביאו לפניו הפירות כמ"ש הב"י ולדידי' י"ל דהדין הא' דנפל מידו לא אפשיטא ומ"מ ק"ק כיון דארחב"א הדה אמרה כו' משמע דמדמי תרווייהו להדדי וא"כ כיון דדין השני פשיטא לי' ממילא אפשיט גם הדין הראשון:

מא יברך תחלה על אותו מז' המינין דעדיפי והיינו אם אין השני חביב אבל אם השני חביב מזה לא מיירי כאן דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן לקמן מ"א א' וכן מה שסיים הספר וכ' אבל אין ברכותיהן שוות כו' הוא מלישנא דתלמודא התם ואין כאן מקומו ומבואר בדברי הספר שם:

מב ודוקא ירקות שהמשקה שיוצא ממנו עיקרו לטבל בו קאי וחשוב מאכל כמקודם כו' והר"אש בתשו' הביאו הב"י סי' ר"ה כ' דטעמא דמיא דשלקי כשלקי משום דעיקר בישולם בשביל הירקות כו' משמע לה"ט אפי' באין המשקה עומד לטיבול מ"מ דינן כפירות ובפסקיו כאן משמע דמחלק בין נכנס הטעם במים ע"י בישול או יצאו המשקין ע"י סחיטה והרשב"א לעיל ל"ח א' כ' וז"ל ול"ד למיא דשלקי דהנהו כיון דרוב אכילתן ע"י שליקה מי שליקתן כמותן הא כל מידי דלית דרכי' למשלקי' ולא למסחטי' אלא למיכלי' בעיני' לא אמרי' שיהיו מימיהן כמותן עכ"ל משמע דבדבר שעומד למסחט הוי שפיר מימיהן כמותן והנה על סברת הספר כאן אין חולק דיכול להיות דכ"ע מודי בהך סברא דבעומד לטבל ה"ל המשקה הבא לאוכל כאוכל. ומ"ש הרמב"ם בפ"ח דין ד' ירקות שדרכן להשלק שלקן מברך על מי שלק שלהן בפ"הא והוא ששלקן לשתות מימיהן כו' לא אתא למעוטי שלקן לאכול דאדרבה כששלקן לאכול הפירות ולטבול במשקין מכ"ש דמימיהן כמותן אלא לאפוקי אם לא שלקן רק לרפואה דבכה"ג אין מימיהן כמותן כן נ"ל ברור:

מג וכן פי' ר"י בריש פסחי' הנכון דצ"ל בריש פרקין וכונתו למ"ש התו' לעיל ל"ח א' ד"ה האי וז"ל הכא לא הוי