ביאור מרדכי ברכות נד

בטרוקנין. אע"כ קו' המג"א הוא דאי פת ה"בכ היינו שנילוש במי פירות לא ה"ל להרמב"ם למיסתם גבי מצה שיוצא כיון דאינו יוצא כ"א באוכל שיעור קביעות וע"ז תי' שפיר דנילוש בדבש שאני דהרי באמת א"י בלא"ה משום לחם עוני ולא תקשה למ"ל ה"ט דלחם עוני הא בלא"ה אינו לחם די"ל דנ"מ באוכל שיעור קביעות דאז מיקרי לחם ואפ"ה א"י משום דלא מקרי לחם עוני וא"כ שפיר מייתי הש"ס ראי' מדתניא לקט מכולן כזית כו' ולעולם דגם בחביצא יש חילוק בין קבע ללא קבע אך לא משמע כן בכל הפוסקים שלא חילקו גבי חביצא כלל ע"כ לשון זה ודומה לפת ה"בכ אינו מדוקדק לענ"ד:

לא קבע סעודתי' כו'. ומסקנת הר"אש דתליא בקביעות כולי עלמא ולא בקביעות דידי' לחוד משום דבטלה דעתו אצל כ"א והיינו בלא שבע ממנו אבל בשבע ממנו תליא בדידי' דלגבי חיובא דאוריי' י"ל דלא בטלה דעתו אצל כ"א:

לב ולברך בפת תחלה כדי לפוטרן כו'. פי' וגם הי' מברך על הניל"ש במ"מ דס"ל דהא דתנן לקמן מ"ב א' ברך על הפת פטר את הפרפרת היינו דוקא פת צנומה בקערה וכמ"ש התו' שם ובדברים שרגילין ללפת בו את הפת שהרי מיירי בפרורין מעורבין במרק כמ"ש הב"י בסי' קע"ו אבל פת הבאה בכיסנין דאינו בא ללפת ואין רגילין ללפת בו הפת צריך לברך לפניו אם לא קבע עלי' וכמ"ש הטור להדיא בסי' קס"ח וכאן כיון שאכלן ת"הס לא קבע על הניל"ש ולא הי' דעתו מתחלה לאכול מהן הדבה ע"כ ברך ג"כ במ"מ ומ"מ אם אח"כ אכל הרבה דאז חזר דינו כלחם לענין המוציא וב"ה אז כבר יצא במה שברך תחלה על הפת אבל בלא סעודה לא דצה לאכול דשמא יאכל מהן לבסוף הרבה ויהא דינו כלחם והוא הי' מסופק אם מהני קביעות בניל"ש ולא רצה להכניס עצמו בספק אבל כשברך תחלה ע"המ אכל מהן תחלה מעט וברך במ"מ ואם אח"כ אירע שאכל הרבה לא הי' ברכתו מעיקרא ברכה לבטלה דכיון שלא הי' דעתו מתחלה לאכול הרבה שפיר ברך במ"מ וכ"מ להדיא בהגה' מיי' פ"ג ע"ש:

לג חייבין בחלה ובהמוציא כו'. זהו שי' ר"ת בסוגיין דס"ל כל שתחלתו עיסה אע"ג דהי' דעתו לעשותה סופה סופגנין חייב בחלה וגם ס"ל דאין לחלק בין חלה להמוציא ומביא ראי' מהא דגבי מנחות שמטוגנין בשמן ג"כ מברך המוציא אבל הר"ש והרמב"ן חולקין בתרתי דס"ל דא"ח בחלה בסופה סופגנין כ"א כשהי' דעתו מתחלה לעשותה עיסה אבל אם מתחלה הי' דעתו לעשותה סופגנין פטור מחלה ואף בהי' דעתו מתחלה לעיסה ונמלך לעשותה סופגנין דחייב בחלה מ"מ היינו דוקא לגבי חיובא דחלה דתליא בעיסה אבל גבי המוציא כיון דעכשיו סופגנין א"מ המוציא והך דמנחות מיירי בשמן מועט דאינו סופגנין ממש והספר תפס כשי' ר"ת ונ"ל דה"ט משום דלחי' רש"י דלעיל דמיירי בסוגיין מבישול ע"כ צ"ל הא דמדמי לה ר"י להא דמנחות דס"ל משום שמטוגנין בשמן ה"ל כבישול דהכא א"כ לדידי' צ"ל דיש שמן הרבה אבל החולקין ס"ל כפי' התו' והרר"י דסוגיין מיירי בלי בישול ובמרק ואע"ג דגם לפ"ז צ"ל דהש"ס מדמי מטוגנין בשמן דמנחות למרק דהכא מ"מ בזה ס"ל דאף בשמן מועט יש לדמותו ללשה במרק דכאן משא"כ לרש"י דמדמהו לבישול דהכא צ"ל דמיירי בשמן הרבה ואפ"ה מברך המוציא מיהו במאי דס"ל להר"ש בפ"א דחלה דאפי' בפרוסות כזית אם בשלן אינו מברך המוציא בהא כל הפוסקים חולקין עליו והראי' דמייתי הר"ש מדאמר ר' יוסי לקמן ל"ח ב' דאין יוצאין ברקיק המבושל לאו ראי' היא מטעמא דדחינן לה התם ולא היא וע"כ לא קאמר ר"י התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא כו' ועי' התו' בפסחים מ"א א' ד"ה אבל דר"ל דלחם עוני לא מיקרי אבל לחם שפיר מיקרי והיינו הך דדחה ראב"י הראי' שהביא הסמ"ג לענין איסור שבת דהבישול מבטל אפיי' והביאו בב"י סי' שי"ח אולם הסמ"ג מפ' דהא דמסקינן דטעמא דר"י משום דבעינן טעם מצה ר"ל הבישול מבטל טעם אפיי' אבל אינו מבטלו מתורת פרי כמ"ש הט"ז שם וכן ס"ל ג"כ להר"ש ע"כ שפיר מייתי ראי' דאליבא דר"י א"מ המוציא אף בפרוסות קיימות אבל הפוסקין נקטו כהראב"י:

ועוד מטעם אחר ליכא ראי' להר"ש מהא דר"י וכמ"ש התו' הנ"ל דאפי' לפי הס"ד דש"ס דהוי ס"ל בטעמא דר"י דבישול מבטל אפיי' ע"כ דאיירי ר"י כשהי' מתחלתו בלילתו רכה ואח"כ אפאו בתנור ולכן אם בשלה אח"כ בהא ס"ל לר"י דא"מ המוציא אבל בבלילתו עבה תי"ל בלא"ה וכי גרע מתחלתו עיסה וסופו סופגנין דחייב בחלה וא"כ דר"י מיירי בבל"ר תו אין ראי' ללחם גמור שנתבשל כשהפרוסות קיימות. איברא דפי' זה שכ' התו' דמיירי בבל"ר אינו מוכרח רק לר"ת דס"ל תחלתו עיסה וס"ס חייב אבל להר"ש דס"ל ת"ע וס"ס פטור א"צ לאוקים בבל"ר ומ"מ גם ראי' אין להביא משם לסוף דברי הר"ש דא"מ המוציא אף בפ"ק דיש לדחות דלמא מיירי ר"י בבל"ר כמו לפר"ת ולכן בכזית קי"ל דמברך המוציא ורק בליכא ת"ד תליא בפלוגתא דהרר"י והרמב"ם כדלעיל אות כ"ז:

ובעשאה מתחלה לעשות סופה סופגנין דפטור להר"ש והרמב"ן אם אח"כ נטל ממנו חררה חייב בחלה דחיישינן שימלך על כל העיסה לאפותה כדאי' בירושלמי ומ"מ לכ"ע א"מ המוציא כיון שהוא רק משום חששא דשייך גבי חלה ולא גבי המוציא כ"כ המג"א ומשמע במג"א סוף סי' קס"ח דבעשאה כעבין לטעמא בתרא דהר"ש דמיירי בנטל ממנו חררה פטור מהמוציא אבל להרשב"א דס"ל כטעמא קמא דהר"ש דעשאה כעבין חייב בלי שנטל חררה מברך ג"כ המוציא ולענ"ד צ"ע דבהר"ש מבואר דגם אם הך דכעבין מיירי בלא נטל חררה מ"מ הטעם הוא דחיישינן שמא ימלך עלי' לאפותה א"כ הוא ג"כ רק משום גזרה ולא שייך גבי המוציא ועוד משמע שם בתחלת דברי הר"ש שהוא משום מראית עין וי"ל ג"כ דשייך רק בחלה ולא לענין המוציא וצ"ע:

ולכאורה ק' לר"ת דמוקי להך דמנחות במטוגנין בשמן הרבה א"כ אמאי מברך המוציא דהא בכ"הג אינו חייב בחלה משום דה"ל תחלתו סופגנין וסופו סופגנין דהרי נלוש בשמן וה"ל כהא דתנן בפ"א דחלה מ"ד הדובשנין ופירש"י בפסחים ל"ז א' שמטוגנין בדבש וע"כ מיירי אף בבלילתו עבה דאי בבל"ר בלאו הדבש ה"ל סופגנין א"כ ע"י הלישה בדבש אף בבלילתו עבה מיקרי סופגנין וא"כ כאן במנחות שנלושו בשמן ונאפה בשמן ה"ל תחלתו עם סופו סופגנין בודאי להר"ש דמוקי בשמן מועט א"ש אבל לר"ת דמוקי לה בשמן הרבה ק' כיון דבכה"ג פטור בחלה ממילא א"מ המוציא מיהו מצינו בטריתא לדעת הטור פטור בחלה ואפ"ה מברך המוציא אך לדעת הב"י מיירי בסוגיין רק בטרוקנין דחייב בחלה לכן מברך המוציא אבל בטריתא כיון דפטור מחלה פטור ג"כ מברכת המוציא גם אפי' להטור הא דבטריתא מברך המוציא היינו בקבע דוקא אבל כאן במנחות דאפי' בלא קבע מברך המוציא ודאי חייב בכיוצא בו גבי חולין בחלה ותקשי אמאי הא תחלתו וגם סופו סופגנין וכ' מזה דע"י הלישה לא נעשה סופגנין אם בלילתו עבה אלא דעי"ז הוי סופו סופגנין ונ"מ להר"ש דפוטר כשדעתו לסופגנין ולר"ת דמחייב בכ"הג ר"ל בתחלתו עיסה וסופו סופגנין צ"ל דאורחא דמלתא נקט דהדובשנין מסתמא בלילתו רכה אבל מחמת הדבש שנילוש בו לא מעלה ולא מוריד כלל וכן צ"ל באסקריטין