ביאור מרדכי ברכות נ

ס"ל כפירש"י הנ"ל דקו' הש"ס אזוקי מזיק לי' גבי שמן הוא מדיוקא דקרא דואכלת דמקרא ליכא למעוטי אלא ג' ברכות דב"ה לאחריו אלא דקו' הש"ס הוא מסברא כיון דחיוב ברכה דלפניו לא מצינו בקרא אלא מסברא ידעינן דאסור ליהנות בלא ברכה א"כ היכא דאזוקי מזיק לי' דל"ל הנאה אין כאן סברא לחייבו בברכה וכ"ז בשמן דליכא רמיזא בקרא דמאי דכתיב זית שמן היינו זית אבל הכוסס חטה אע"ג דמזיק לי' ול"ל הנאה ותו ליכא סברא לחיובי' בברכה מ"מ כיון דמשתעי בי' קרא ארץ חטה שפיר ילפינן לפניו מלאחריו בק"ו מדרבנן מיהו לחיובי' בברכה והיינו דיש לחלק בין שמן לכוסס חטה לדעת הראב"ד וא"ש:

והנה ק"ק להרמ"א דאשעורה מברך שהכל ממ"ש הר"אש לקמן סי' כ"ה וז"ל ואין להביא ראי' לדבריהם (לסתור דעת בה"ג דברכת בפ"הע מבורר יותר מברכת בפ"הא) מהא דאמרי' לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה אלמא מברך על חטה ושעורה מקמי גפן דאיכא למימר דמיירי שעשאן פת או דייסא כו' ואף אם תרצה להעמידו בכוסס את החטה י"ל כך כל המוקדם בפסוק הזה בדברים שברכותיהן שוות כמו חטה לגבי שעורה עכ"ל ולהרמ"א דשעורה ברכתו שהכל תקשה לכ"ע משעורה דמוקדם לגפן דהרי אפי' בפ"הא מבורר לגבי שהכל מכ"ש בפ"הע גם להתי' ב' שכ' דר"ל חטה לגבי שעורה ק' א"כ למ"ל מטעם מוקדם בפסוק תי"ל בלא"ה בפ"הא קודם לברכת שהכל וצ"ל דמ"מ כיון דלא מפורש בשום מקום להדיח דשעורה ברכתו שהכל לא הוי מצי להקשות כ"א לדעת בה"ג ולהחי' צ"ל דהא דחטה קודם לשעורה באמת בלא ה"ט דמוקדם בפסוק קודמת משום דמבורר רק שהאמת נקט דהרי ג"כ הוא מוקדם בפסוק א"נ אפשר דהרמ"א מודה בשעורים מבושלים והן שלמות דברכתן בפ"הא דדוקא בחיין או קלוין ס"ל דמברך רק שהכל ולשון כוסס דנקט הר"אש דמשמעו חיין וקלוין לאו דוקא:

גם ק"ק מהא דאי' לקמן מ"ד א' ור"ג נמי ארץ הפסיק הענין ההוא מבעי' לי' למעוטי הכוסס את החטה ופרש"י וז"ל ההיא הפסקה לפרושי חטה דכתיב בקרא קמא אתא א"כ משמע אי לאו ארץ ה"א דחטה ושעורה ר"ל כוסס והרי שעורה דאינו ראוי לאכילה דמשו"ה אין ברכתו בפ"הא ע"כ לא מיירי קרא מיני' דלא אשתבח קרא לא"י במידי דלא חזי או מזיק וכיון דשעורה מיירי מדייסא דוקא ודאי דליכא למיטעי ולפרש חטה בכוסס דחטה ושעורה שניהן עומדין לפת ולדייסא וכפי' השעורה כן הוא פי' דחטה וצ"ל ג"כ כנ"ל דה"א לאוקמי בחטין ושעורין מבושלין רק שהן שלמות א"נ אי לאו קרא דארץ ה"א דעל כרתן גלי קרא לברך על השעורין אע"ג דא"ר לאכילה כל כך או דה"א לחלק דחטה ר"ל כוסס ושעורה ר"ל דייסא ולא תקשה א"כ איך קדים חטה מש לדייסא דשעורה שזה אין קו' דהרי אפי' זית קודם למעשה קדרה דשעורין כמבואר בסי' רי"א גם הך דמוקדם בפסוק מוקדם לברכה אינו דין תורה ממש שהרי עיקר ברכה דלפניו הוא רק מדרבנן וע"כ רק אסמכתא היא אבל הך דארץ הפסיק הענין למעט חטה מב"ה דין תורה הוא וה"א שפיר אי לאו קרא דארץ דמיירי חטה מכוסס ושעורה מדייסא:

ואכתי ק' לר"ת שהביאו התו' והסר בסמוך דס"ל דעל חטה מברך מעין ג' א"כ ע"כ ס"ל דרק לר"ג אתא ארץ לפרושי קרא דחטה ושעורה דמיירי בדייסא אבל לרבנן דדרשי ארץ הפסיק למעט ז' המינין מב"ה מפרשי חטה ושעורה בפשוטו ולכן ס"ל לד"ת דגם עליהן מברך מעין ג'. אי מדאו' כדס"ל לרשב"א דלא הפסיק רק לענין ב"ה אי מדרבנן ואסמכוהו אהך קרא דארץ חטה כו' עכ"פ צ"ל דלר"ת חטה ושעורה דקרא חטה ושעורה ממש קאמר ואפ"ה אמרי' דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ובכללו ג"כ דשעורה מוקדם לגפן והרי א"א לומר כך דשהכל לכ"ע אינו מבורר ואף שנדחק בזה כתי' ב' דהר"אש דר"ל חטה לגבי שעורה מ"מ אם לגבי ברכה שלפניו אין לשעורה דין ברכה פרטית ולכן אינו מברך בפ"הא מכ"ש שלא יתכן דמברך בשעורה לאחריו מעין ג' דאיך שייך לפניו ברכת שהכל ולאחריו יהא לו מעלה יתירה נגד כל הפירות שאינן מז' מינין אע"כ דשעורה ר"ל לר"ת דייסא ומינה דגם חטה ר"ל דייסא א"כ מנ"ל מעין ג' על חטה ושעורה ממש ואפי' מדרבנן ליכא קרא לאסמכתא בחטה ושעורה ממש יותר מבכל הפירות וצ"ל דאה"נ דשעורה קאי אדייסא כיון דליכא לפרושי בענין אחר כיון דא"ד לאכילה אבל חטה דאפשר לפרושי בכוסס מוקמינן לקרא בכל גווני ואפ"ה חטה קודם למעשה קדרה דשעורה דס"ל כהסמ"ק דלענין מע"ק דשעורה המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כמבואר בסי' רי"א:

ודע דלפמ"ש המג"א בריש סי' ר"ו דבכל אותן פירות האילן שדינן לברך עליהן בפ"הא מ"מ כיון דפ"הע הן אם ברך בפ"הע יצא לדבריו נלע"ד ה"הד כאן בכוסס שעורים דבאמת פ"הא הן אלא מפני שא"ר לאכילה ברכתן לכתחלה שהכל מ"מ אם ברך עליהן בפ"הא יצא ולא דמי לדבר שאין גדולו מן הארץ דברכתן שהכל מצד שאינן פ"הא כלל וכן כל כיוצא בזה:

כא כדי שיסעוד הלב כו' וכ"כ התו' וז"ל הרשב"א ולא דמי לתבשילא דליפתא כו' דהתם הוא משום דקמחא לאו להכשיר ולמיהב בי' טעמא מערבין בי' אלא לדבוקי בעלמא כו' עכ"ל משמע דאף באין כוונתו שיסעוד הלב אלא רק למיהב טעם באוכל מ"מ מברך במ"מ וכן צ"ל להרמב"ם לפמ"ש המג"א סי' ר"ד ס"ק כ"ה ע"ש ומדברי התו' לקמן ל"ח א' ד"ה האי מכ' וז"ל ושכר דידן כו' ואין שכר אלא טעמא בעלמא עכ"ל וכ"כ הר"אש שם משמע דלמיהב בי' טעמא לא מיקרי כל שיש בו כו' והרשב"א ס"ל כאידך תי' שכ' התו' והר"אש משום שיש בו עלויא אחרינא בפת ועוד בשתי' אומר שהכל ע"ש ונ' שהתו' דס"ל לעיל גבי קמחא דחטי דהלכה כר"י דמברך בפ"הא לכן לא סגי להו בהך תי' דיש בו עלויא אחרינא בפת אבל למאי דקי"ל כהרי"ף שם דקמחא דחטי שהכל משום דיש לו עלויא אחרינא בפת ודאי סגי לן בהך תי' ולכן ביהיב בי' לטעמא שפיר מברך במ"מ א"כ י"ל דהך טעמא בעלמא גרע משאר טעם שנשאר הממש בו אבל כאן השעורים אינן מעורבין במים ואין במים רק קיוהא דפרי וע' בתשו' ח"צ סי' כ"ה:

כב א"צ לברך במ"מ כדמוכח מהא דאר"א לקמן ל"ט א' בתבשילא דלפתא ע"ש וה"הד כשהוא רק משקה ג"כ אינו מועיל מה שמעורב בו מה' מינין כמ"ש התו' לקמן ל"ח א' סוף ד"ה האי וכ"ה בש"ע סי' ר"ח ס"ו וע"ש במג"א סק"ח:

כג ופטור ממ"נ זהו לדעת התו' לקמן מ"א ב' ד"ה הלכתא משא"כ לדעת רש"י שם ע"ש:

כד וחטין שלוקות כלומר שלא נתמעכו וכמ"ש התו' ד"ה הכוסס ומשמע מדברי המג"א סק"ב וסק"י דלא מיקרי בעיני' אלא כשלא הסיר קליפתן אבל אם כתשן והסיר קליפתן ממילא נדבקין ע"י הבישול ומברך עליהן במ"מ אם נתמעכו וכוונתו לישב בזה דלא תקשי בדברי הרר"י הדיוקין אהדדי דברישא קאמר כשנכתשו החטין ונדבקו כו' והדר קאמר אבל אם בישל החטין שלמין והגרעינין עומדין שלמין כו' אע"כ דהא בהא תליא דע"י הכתישה נדבקו והא דסגי בהסרת הקליפה למד ממ"ש הרמב"ם הדגן שחלקו או כתשו דמשמע כתישה אינו חילוק אלא רק הסרת הקליפה ואמת בלשון הב"י שהביא בסק"י שכ' בלא שום כתישה כו' משמע כתישה אינו