ביאור מרדכי ברכות מו

ט"א ופירש"י שבת שקורין אני"ס וא"כ איך כ' הראב"ד שהובא בסי' ר"ד דשבת ברכתו שהכל משום דלטעמא עביד דזה אינו בסתם שבת גם להראב"ד צריך לחלק בין שבת למי שבת דמפורש לקמן ל"ט א' דמיא דשיבתא למתוקי טעמא עבדי לה ופירש"י ומברך בפ"הא וצ"ע:

טו וכדאמרי' פ' כ"ה כו' והיינו לפי' בתרא שברש"י שם דמיירי בסכין נקי ומה שסיים הספר וכ' א"נ סתם כליהן אינן ב"י הדר בי' ממ"ש תחלה וס"ל כפי' קמא שברש"י שם דמיירי בסכין שאינו נקי גם צ"ל דס"ל להספר במסקנא דסתם סכין נקי א"נ הכא דמיירי באומן ודאי סכינו נקי כמ"ש הרשב"א בחולין ח ב' וכן בתו' בפ' כ"ה שם הניחו בצ"ע אם יש לדמות צנון לקורט של חילתית ואסתפק להו כדמסופק הספר כאן:

טז דנאכל כמות שהוא חי וכ' הב"ח בסי' ר"ג דהיינו ברטיבתא מעיקרא אבל אם הי' יבש וע"י הריקוח דבישול נעשה רטוב הרי אינו נאכל כמו שהוא חי ואסור ובמג"א סק"ד חלק עליו דגם היבש נאכל חי עם לחם ומלח דאל"כ דג מליח נמי ליתסר כו' ע"ש ולפמ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' ר"ד ס"ק י"א דבשמים יבשים אינם ראוים לאכילה בעינייהו כלל א"כ לא דמי לדג מליח שראוי לאכלו בפ"ע אלא שאין דרך ב"א לאכלו בלי פת לכן מיקרי נאכל חי אבל בשמים יבשים שא"ר לאכילה כלל בלי פת הרי הפת הוא הדבר הנאכל והבשמים לתבל בו ומפני כך לא מיקרי נאכלין חיין גם פשטא דסוגיין משמע כהב"ח דלהמג"א דקו' הש"ס והאמר רבא כו' הוא מברכה ק' דקארי לה מאי קארי לה הא רבא לא הזכיר כ"א כס זנגבילא ולשון כס לא שייך רק ביבשתא ובאידך דרבא קאמר להדיא המלתא שהוא בשמים מרוקחין דה"ל רטיבותא א"כ א"ל דהמקשה ס"ל דאין לחלק בסברא בין יבשתא לרטיבתא וא"כ ה"ל להמתרץ לומר רטיבתא שאני אבל לשון הש"ס הא ברטיבתא הא ביבשתא משמע דלהס"ד הוי מוקמינן כולי ביבשתא וזה א"א דהרי המלתא מרוקח הוא. אבל אי הקו' מהא דשריא וטעמא משום דנאכל חי בעודו רטוב קודם הריקוח א"ש דהמקשה הוי מוקי לה ביבשים מרוקחין ולכן פריך מינייהו דגם ביבשותן קודם הריקוח נאכל חי דאל"כ ליתסרי ומשנינן דמיירי ברטיבתא ממש אבל אם הא דשריא בלא"ה ניחא וקו' הש"ס הוא רק מברכה אין לשון המתרץ מדוקדק מיהא גם הפר"ח ביו"ד סי' קי"ג סק"ג ס"ל דבכל גווני מרקחת מותרות משום דאין עולין על שולחן מלכים ללפת ורק לפרפרת ע"ש ראייתו ולדידי' אפסר דלק"מ מלישנא דש"ס דמצי אזיל סוגיין ללישנא דסורא בע"א ל"ח א' דבנאכל כמו שהוא חי תליא מלתא וכ"פ הרמב"ן שם אבל מ"מ לכל הפוסקים דס"ל דתרי לישני דהתם לא פליגי ור"ל דלישנא בתרא מודה לל"ק ל"ל הכי:

ועכ"פ מדברי הספר כאן דתליא התירא דידי' בנאכל כמות שהוא חי משמע דלא ס"ל כהפר"ח הנ"ל וכ"מ ברש"י ביומא פ"א ב' ד"ה שריא דלהפ"ח בלאו ה"ט מותר משום דא"ע על ש"מ ללפת ונ"מ בהיו יבשים קודם הריקוח לסברת הב"ה דזה מיקרי אינו נאכל חי. מיהא אם הפר"ח ס"ל כסברת המג"א וליכא נ"מ הכא בין ה"ט דנאכל חי לה"ט דא"ע עש"מ אז י"ל גם לרש"י והספר דדוקא העולה ללפת מיקרי עולה על ש"מ וחדא מתרתי טעמי נקטו:

יז וכן הדין בפלפלי וה"הד בציטוור אבל אם נצלה מסתפק במג"א בסי' ר"ג סק"ד אם ברכתו בפ"הא או שהכל:

יח ועל צוקר בפ"הע וכ"כ התו' והר"אש והטור ודלא כהרמב"ם שש' דברכתו שהכל וקשה לי מהא דמסקינן בנדה ח' ב' כי פליגי רבנן עלה דר"א באילן העושה פירות אבל באילן שאינו עושה פירות מודו דקטפו זהו פריו וכ"פ הרמב"ם ספ"ז משמיטה וא"כ בקני צוקר שאין לו פירות כ"א המתוק שבתוכו יש בו משום ערלה דזהו פריו כמו דמחלקין בכך גבי קטף אע"ג דבעלמא אינו פרי מ"מ היכא שאין האילן ע"פ זהו פריו כן הסברא נותנת גם גבי קני צוקר והרי בש"ס מדמי דין ברכה לדין פטור בתרומה דאהא דאמר מר בר"א לקמן ל"ח א' האי דובשא דתמרי מברך שהכל אמרי' כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים כו' וא"כ דוקא בדבש שפטור מחומש ברכתו שהכל אבל בקני צוקר שזהו פריו גם בערלה אסור וחייב וממילא ברכתו בפ"הע. ונ"ל שזהו באמת מה שהשיג הטור וז"ל ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הן פרי כו' דלכאורה ק' אם הטעם משום דלא נטעי להו אדעתא דהכי ה"ל להיות נחית חד דרגא מבפ"הע לבפה"א אבל כאן שמברך שהכל ע"כ לאו מה"ט הוא אבל להנ"ל ר"ל דקני צוקר שאני שזהו פריו ואפי' בערלה יש בו איסור וממילא ברכתו בפ"הע דעיקר ברכת שהכל דמי דבש מפטור דתרומה ילפינן וזהו דוקא היכא שעושה פירות לאכילה ואין המשקין ממנו עיקר פריו ולהרמב"ם אפשר לומר דס"ל דגם בקטף מן אילן שאין ע"פ דוקא לשביעית דינו כפרי ולא לענין ערלה וכ"מ מדכ' הרמב"ם דקטף הוי פרי בהלכות שמיטה ולא כ' כן גבי ערלה דבפי"ו ממ"א דין כ"ו לא כ' רק שרף הפגין דהיינו קטפא דפרי דמודו בי' רבנן אלא ש"מ דס"ל להרמב"ם לחלק בין שביעית לערלה וכ"כ הר"ש פ"ז דשביעית משנה ו' בשם הירושלמי דמחלק בכך (מיהו בקטפא דפירי כ' הר"ש שם לחלק בהיפוך ע"ש):

ועוי"ל דס"ל להרמב"ם דוקא לאיסורא אמרינן זה פריו אבל מ"מ אין סופגין עליו ולפ"ז דומה ממש לדבש תמרים דגם שם אע"ג דקי"ל כר"י דאין סופגין עליו איסורא מיהא איכא כמ"ש הרמב"ם בפ"י ממ"א דין כ"ב וטעמו משום דס"ל דע"כ לא ממעטינן ערלה לר"י אלא למלקות ולא לאיסורא וזהו דלא כהלח"מ שם שכ' דהא דפסק הרמב"ם אסורין ואין לוקין משום דלא ס"ל כסוגיא דחולין ק"כ ב' דממעט לי' מקרא דאז אפי' איסור אין בו אלא ס"ל כר"ז דאמר בפסחים כ"ד ב' דטעמא דר"י דפוטר משום שאין לוקין על שלא כדרך הנאתן ולכן ס"ל להרמב"ם דאסורין מיהא דלפ"ז בקני צוקר דאין לו פרי אחר כ"א מתקו ה"ל כדרך הנאתן וחיובי מחייב משום ערלה דלא דמי לדבש תמרים דמיקרי הדבש שלא כד"ה להרמב"ם אליבא דלק"מ הנ"ל. ובאמת גם להך תירוצא יש לכוין דברי הטור דגם איהו ס"ל דטעמא דר"י כר"ז משום דהוי שלא כד"ה והא דמדמי בש"ס בדובשא דתמרי דין ברכה לדין תרומה ג"כ ר"ל כמו דלגבי תרומה כיון דלא קאכיל כד"ה לא מיקרי אכילה ה"הד גבי ברכה לא מסמכינן לה אקרא דואכלת וברכת מה"ט גופא כיוצא בזה פרש"י לעיל ל"ה ב' ד"ה אזוקי ומ"מ מברך שהכל דאסור ליהנות בלא ברכה ורק לעיל גבי שמן להחולקין על הרמב"ם וס"ל דבשמן לא מברך כלל הוא משום דס"ל כיון דאזוקי מזיק לי' לא מיקרי נהנה אבל מ"מ בעינן גבי ברכה שיהא נכלל בלשון אכילה דבקרא ולפ"ז גם הסוגיא דברכות אזלי כדר"ז וע"כ שפיר מחלק הטור בין דבש תמרים לקני צוקר שהתמרים הן פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם ור"ל וה"ל הדבש שלא כד"ה ולכן ברכתו שהכל משא"כ בקני צוקר. אבל להרמב"ם דפסק בקני צוקר דברכתו שהכל ומדמי לי' לדבש תמרים ע"כ צ"ל דלא ס"ל כר"ז דפטורי דערלה ותרומה הוא משום שלא כד"ה אלא כדמסיק אביי התם אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא ואינו פרי או כסוגיא דחולין הנ"ל דממעט מקרא דילפינן פרי