ביאור מרדכי ברכות מה

בפ"הא אע"כ דגרעינין ה"ל עיקר פרי ולכן גבי ברכה מברך על הגרעינין בפ"הע אבל לענין מעשר וט"א ורבעי בעינן אוכל המיוחד לאדם וזהו אינו אוכל המיוחד לאדם ולכן במכנסן הכהן באמת יש בו חיוב תרומה כנ"ל וה"הד במעשר דר באיסור רבעי כיון שאין עליו איסור מעיקרא במחובר א"א שיחול עליו איסור זה עוד ודרך זה נלע"ד נכון לישב כל הסתירות הנ"ל:

ובקליפת מראנצין כ' במג"א סי' ר"ב ס"ק י"ז דיש לברך בפ"הע ולכאורה יש לעיין ממ"ש הראב"ד פ"ה מט"א דין י"ד וז"ל ונ"ל שהיא קליפה שעל התמרה וכשהתמרה רוטב הקליפה מרה ואינה אוכל אבל כשהיא יבשה הקליפה היא מתוקה ונאכלת עמה כו' ולפ"ז יש לדון מינה לקליפת מראנצין שהיא מרה שא"מ ט"א וממילא גם לענין ברכה לא שייך בפ"הע וצ"ל ג"כ כדאמרן דשאני גבי טומאה כיון שאין דעתו לאכול אינו אוכל משא"כ גבי ברכה וע' בסוכה ל"ה ב' ושל תרומה טהורה לא יטול ח"א מפני שמפסידו משמע דקליפת האתרוג יש בו קדושת תרומה ומיקרי אוכל אע"ג דהיא מרה ומינה יש ללמוד לקליפת מראנצין וא"ש דברי המג"א ופשוט:

ט כפול הלבן. וכ' במג"א סי' ר"ב סק"ד דעכשיו פול גדול מענבה ע"ש וצ"ע:

י יש ללמוד דעל בוסר כו'. וכ"כ התו' וכ' הטור ועל החרובין משישרשרו ועל הזתים משינינו ועל שאר האילנות משיוציאו אך בבד"ה כ' דאין ללמוד מדין שביעית לזתים וחרובין לענין ברכה ע"ש ולכאורה לפ"ז גם עיקר הדין דבוסר מברך עליו בפ"הע אין לו עיקר דיש לחלק בין ערלה ושביעית לדין ברכה ולפמש"ל אות ח' יש ראי' לדין בוסר מדאסקינן לקמן מ' ב' דנובלות דתמרי זיקא ברכתן בפ"הע והן תמרים שלא נתבשלו כ"צ והיינו בוסר דמן בוסר עד שיגמר פרי לגמרי אין גבול אחר א"כ כיון דא"צ גמר פרי ממש ממילא בוסר הוי פרי:

יא אלא בפ"הא ודוקא היכא שברכתן בפ"הע לכן קודם שיגיע לכפול הלבן ברכתו בפ"הא אבל בתבואה שבגמרה ברכתה בפ"הא לכן קודם שהביאה שליש ברכתה שהכל כ"כ המג"א סי' ר"ד סק"ז ובסי' ר"ב סק"ך כ' דבסופי ענבים שפיר מברך שהכל ולא דמי לבוסר דשאני בוסר דעומד לעשות ממנו יין דברכתו בפ"הג לכן מתחלתו בפ"הא אבל סופי ענבים עומד לעשות ממנו חומץ לכן תחלתו שהכל ע"ש ולענ"ד סברא זו דחוקה למיתלי תחלתו בסופו ובהיפוך מצינו סופו תליא בתחלתו והא גופא תקשה למה יברך ביין של בוסר בפ"הג אם תחלתו שהכל תהא סופו לעלויא חד דרגא לברך בפ"הע וע' בא"ע סי' ר"ח ס"ז כ' ג"כ סברא זו גבי כוסס האורז והתם ניחא דבבישולו ודאי ברכתו במ"מ שהרי הוא מזון ותלינן תחלתו בסופו אבל יין דמשום דאשתני לעלויא אשתני ברכתו א"כ בוסר אם תחלתו בפ"הא הוי סגי בסופו בפ"הע ולענ"ד בלא"ה לק"מ דסופי ענבים שאין מתבשלין לעולם מברך שהכל דה"ל כבושלי כמרא לחד פי' שהבאתי לעיל אות ח' ע"ש:

יב ומדלגבי ערלה כו'. התחלת הדבור הזה קאי אלשון הרי"ף וע"ז כ' וכ"פ ב"הג:

יג ובברכות אין חילוק כו' וכ"כ התו' והר"אש אבל הרר"י והרשב"א חולקין על סברא זו דמ"מ כיון דמקילין בח"ל הרי יש לנו ספק אם הלכה כר"ע ממילא גבי ברכה דיש ספק אם יברך בפ"הע או בפ"הא לכן מברך בפ"הא דיצא ממ"נ ולפמ"ש במג"א ריש סי' ר"ו דבפירות האילן אפי' היכא שדינן לברך בפ"הא אם ברך עליהן בפ"הע יצא א"כ לדבריהם יכול לברך ג"כ בפ"הע דיצא ג"כ בדיעבד ורק דמצי לברך ג"כ בפ"הא אבל להר"ם והר"אש צ"ל דוקא בפ"הע ולענ"ד נ' דהר"ם והר"אש ס"ל דהא דקי"ל הלכה כהמיקל בח"ל אינו מטעם ספק דהרי אפי' כיחיד במקום רבים מקילין בח"ל וכיוצא בזה כ' התו' בעירובין מ"ו א' ד"ה דאמר וכ"מ ברמב"ן בת"ה שהביא הב"י יו"ד סי' ש"מ ד"ה קטן וז"ל וכי מפקינן קריעה מכלל אבלות היינו לומר דליתי' בקריעה האי כללא דהלכה כדברי המיקל לעולם אלא כשאר ד"ס היא עכ"ל משמע אבל באבל הלכה כדברי המיקל לעולם אפי' יחיד במקום רבים וכן כאן גבי הלכה כהמיקל בח"ל וכ"מ בהא דספק ערלה בח"ל מותר דמיירי בחד ס' כפירש"י קידושין ל"ח ב' ד"ה היינו וז"ל ספק עברו עלי' ג' שנים א"נ פרדס שיש בו נטיעות. ערלה ושאר נטיעות כו' והרי ספיקות אלו אתחזק איסורא דמחמירין אפי' בספק דבריהם והכא בערלה מקילין ומכ"ש להרמב"ם שהביא הב"י בסי' רצ"ד מיירי אפי' מכרם שודאי ערלה והס' הוא אם פירות אלו מאותו גן דלא הוי ספק גמור דמוכחא מלתא שמגן זה נלקט כמ"ש הר"ן שם ואפי' לפי' האחרים שהביא הר"ן שם משמע ג"כ דמשום חד ספק שרינן וכדמוכח בסוגיין דמקשה מהא דס' ערלה בח"ל יורד ולוקח להאי ספק דצלף ואם התם הוי ס"ס לא דמי להכא דהוי רק חד ספק אע"כ הך ס' אם הפירות מאותו הגן אינו ס' כלל לשיטת האחרים והספק הוא רק על הנטיעות א"כ ה"ל חד ספק דאתחזק איסורא ואפ"ה מקילין אע"כ דכללא דהלכה כהמיקל בערלה בח"ל עדיף משאר ס' דבריהם וא"כ שפיר כ' התו' והר"אש דאין ללמוד ממנו לדין ברכה דהרי אינו ספק שקול ואפ"ה מקילין גבי ערלה אבל גבי ברכה יברך בפ"הע משום דהלכה כר"א וסתם ברייתא ולהרר"י והרשב"א צ"ל דס"ל כהך מ"ד התם ובלבד שלא יראנו לוקט וס"ל כהאחרים הנ"ל וס"ל שהוא מותר משום ס"ס ספק מהגן ספק מעלמא ואת"ל מהגן שמא אינן ערלה ובסוגיין צ"ל דמדמי הש"ס ס"ס היכא דאתחזק איסורא או שאין הס"ס שקול כיון דמוכח מלתא דמגן הוא לחד ספק אם לא אתחזק והס' שקול כמו בצלף דה"ל ס' שקול ולא אתחזק איסורא ולעולם דלא מקילין טפי מבשאר ד"ס וה"ל ספק ממש ולכן גבי ברכה מברך בפ"הא אבל להפוסקים שם כמ"ד יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או להרמב"ם דמיירי בודאי ערלה לדבריהם ה"ל רק חד ס' ואתחזק איסורא ולהרמב"ם אין הס' שקול ואפ"ה מקילין ש"מ דקיל משאר ד"ס א"כ גם כאן הא דמקילין בקפדם אינו מטעם ס' שקול אלא משום דר"ע נגד ר"א וסתם ברייתא דלעיל ה"ל כדברי היחיד במקום רבים כנלע"ד:

יד זנגבילא רטיבתא כו' ואפי' הי' יבש וע"י הריקוח נעשה רטיבא דינו ג"כ כרטיבתא כמבואר בסי' ר"ג ס"ג והנה יש בזה פלוגתא דלהר"אש וראב"ד מברך בפ"הע ולהרי"ף מברך בפ"הא וטעמו מבואר בתשו' רשב"א סי' ת' הביאו הב"י ומג"א סוף סי' ר"ב ור"ל כיון דלא נטעי לאכלן בעודן רטובין וגם ביבשותן אין עומדין רק לתבל בהם לכן נחית דרגא וסיים שם הרשב"א וז"ל ומיהו תימה הואיל וחייבן הכתוב בערלה כו' ולענ"ד ראיית הרי"ף מהא דאריב"נ בכדה נ"א ב' נמנו וגמרו פלפלין א"מ טומאת אוכלין וממילא פטור ממעשר כדתנן התם נ' א' כל שחייב במעשר מטמא ע"א ומינה נשמע לברכה כדמוכח לעיל בסוגיין וכמש"ל אות ח' אך ק' דהתם מסקינן סתם שבת לכמך עשרי' וחייב בתרומה ומעשר ומטמא