ביאור מרדכי ברכות מב

אהנאת החיך בהדי' הרפואה ועוד דאפ"ה ה"ל השמן המועט עיקר אבל המקשה פשיטא דהוי ס"ל דבלרפואה מברך אהנאת הרפואה (עיין תוס' לקמן מ"ה א' ד"ה דחנקתי') לאותו ס"ד שפיר פשיטא ג"כ דהשמן עיקר שהרי זהו מה שהוא לרפואה:

אמנם לקיים שיטת הרר"י י"ל דמשו"ה נקט שמואל דינו בשמן דקמ"ל עוד מלתא אחריתא דאע"ג דאשתני לעלויא לא אשתני לברכ' ולאפוקי מקו' הש"ס דלעיל והא דפ"הג פשיטא ולא קא' דאתא לאשמעינן דלא נימא מדאשתני לעלויא אשתני לברכה היינו משום דזה ממתני' שמעינן דתנן חוץ מן היין ושבק שמן כנ"ל אבל השתא דאשמעינן דינא דבמידי דלרפואה מברכינן אגב גררא קמ"ל ג"כ מאי דאשמועינן במתני' כיוצא בזה כ' התו' זבחים כ"ח א' ד"ה אמר:

ד אם המשקין רעים לשתות כו' וכ"כ התו' בסוגיין וכוונו למ"ש התו' והספר לקמן מ"ה א' ד"ה דחנקתי'. וז"ל אבל שאר משקין שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך ואפי' חנקתי' אומצא כדאמרי' לעיל כו' ע"ש ודלא כהרמ"ה שהביא הב"י סי' ר"ד וז"ל הכלל כל מידי דלרפואה לא יברך עליו כדאמרי' האי מאן דחנקתי' אומצא כו' ע"ש וכ' עליו הב"י ותמהני שהרי בגמ' שכתבתי בסמוך אמרי' בהדיא דאע"ג דלרפואה מכוין ביון דא"ל הנאה מיני' בעי ברוכי עכ"ל:

ובאמת מסוגיין יש לדחות דס"ל כמ"ש הב"י שם ע"ש מ"כ דשמן ע"י אניגרון שאני שאף הבריאים רגילין בכך ע"ש והרמ"ה מצי מיירי במידי דעיקרו לרפואה אך מהא דאמרי' לקמן ל"ח א' שתיתא רכה דלרפואה קעבדי לה מברך שהכל ודאי דקשיא עלה דהרמ"ה וצ"ל דהרמ"ה מיירי בדברים שאין בהם הנאה וקמ"ל דהנאת רפואה לא מיקרי הנאה כמ"ש התו' הנ"ל בשותה מים משום דחנקתי' אומצא דפטור מה"ט:

ה דסופו להקשות לא הוי מאכל ולא נטעי כו' בסוגיין דמקשה עלה מצנון ומשני ולא היא צנון נטעי כו' והדר מקשינן מצלף משמע דלתי' הש"ס תו לא תליא כלל בהא דסופו להקשות אלא רק בנטיעה אדעתא דהכי תליא מלתא דאל"כ לא תקשה גם מצלף דשאני קורא דאיכא תרתי סופו להקשות וגם לא נטעי אדעתא דקורא אך הספר משמע דס"ל תרתי טעמי (ור"ל משום דלא נטעי להכי נחית חד דרגא מן בפ"הע לבפ"הא ומשום דסופו להקשות נחית ג"כ עוד חד דרגא ומברך שהכל) וכן העתיק במג"א סי' ר"ד ס"ק ה' וכן כ' התו' עירובין כ"ח ב' ד"ה קור ולדבריהם צריך לדחוקי בקו' הש"ס דדייק הכי מדנקט בברייתא על העלין ועל התמרות אומר בפ"הא משמע דאתא לאשמעינן קולא דמברך רק בפ"הא וא"צ לברך בפ"הע:

ולכן נקט עלין ותמרות הוי לא זו אף זו דלא מיבעיא עלין דסגי לי' בפ"הא אלא אפי' תמרות סגי לי' בפ"הא אבל אי נימא דהא דלא נטעי להכי מגרע ברכתו דבפ"הע וגם בפ"הא ואינו מברך כ"א שהכל כמו בקורא ורק דשאני קורא דג"כ סופו להקשות אבל צלף אין סופו להקשות הרי מ"מ יש חידוש בהא דצריך לברך בפ"הא דהרי ס"ד דמברך רק שהכל משום דלא נטעי להכי וא"כ ה"ל למיתני בהיפוך על התמרות ועל העלין אומר בפ"הא דה"ל לא זו אף זו לא מבעיא תמרות דצריך לברך בפ"הא אלא אפי' עלין דה"א דמשום דלא נטעי להכי סגי בשהכל אפ"ה מברך בפ"הא אבל הך חידושא דסגי לי' בפ"הא אינו חידוש כלל בעלין דהרי אע"ג דבצנון משום דסופו להקשות לא נחית מדרגא דילי' שברכתו בפ"הא מ"מ גבי קורא נחתינן תרי דרגי מן בפ"הא לברכת שהכל משום דאיכא ג"כ הך סברא דלא נטעי להכי א"כ ממ"נ ק' אם משום דלא בטעי להכי בלחוד הוא ודאי דק' מעלין ואף דנימא דמשום דלא נטעי להכי לחוד לא הוי נחתינן רק חד דרגא מבפ"הע לבפ"הא רק עכשיו דנחית מברכתו דלי' לבפ"הא משום ה"ט דסופו להקשות נחתינן גם מזה ומברך שהכל מ"מ תו אין חידוש בהא דסגי בעלין בפ"הא למאי דס"ד דמיקרי לא נטעי להכי אלא הוי חידוש בהא דצריך לברך בפ"הא ולא סגי לי' בשהכל דאע"ג דאיכא הך סברא דלא נטעי להכי מ"מ מברך בפ"הא ולענין הא ה"ל למיתני בהיפוך תמרות ועלין דה"ל לא זו אף זו דאף בעלין צריך לברך בפ"הא אע"כ דהך סברא דלא נטעי להכי אינו סברא כלל וה"ל עיקר חידושא בהא דסגי לי בפ"הא ובהא ה"ל תמרות רבותא. ונקט לא זו אף זו ופ"הג שפיר ומשני צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא והדר ה"ל רבותא בהא דסגי לי' בפ"הא וה"ל עלין ותמרות לא זו אף זו. והעיקר נראה דודאי הספר מודה דעיקר הטעם הוא משום דלא נטעי להכי אלא דק' לו הא שמואל עצמו קא' הטעם הואיל וסופו להקשות לזה פי' דהא דקא' סופו להקשות ר"ל דלא נטעי לאכלו כשהוא רק עד שיתקשה וע"ז פ"הג מצלף דגם זה לא נטעי למיכל העלין כלל ומשני צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא:

ו ולא נטעי לי' אינשי אדעתא דקורא פי' לאוכלו כו' כן צריך להיות:

ז מברך עלייהו שנ"ב וכ"כ התו' בסוגיין ולא דמי לבוסר קודם שיגיע לכפול הלבן דמברך מיהא בפ"הא דהתם הוא עיקר הפרי ורק שלא נגמר עדיין אבל כאן לא נטעי למיכל הקליפות שאינן עיקר הפרי בעודן ברכותן לכן מברך רק שהכל כ"כ המג"א בסי' ר"ד ס"ק ו' ע"ש הרשב"א ומ"מ היכא דברכתו מעיקרא בפ"הא גם בעיקר הפרי היכא דשייך לומר הך סברא דלא נטעי יש לומר דנחית דרגא ומברך רק שהכל ולכן כ' בט"ז סק"ד דבערביזשוטין כיון דעיקר נטיעתן להתיבש אינו מברך האוכל אותן ברטבותן רק שהכל וטעמו כדאמרן דכמו דבקורא נחית תרי דרגי מה"ט דלא נטעי להכי כיון דאינו ג"כ עיקר הפרי וכן בבוסר קודם שיגיע לכפול הלבן דמברך בפ"הא מינה יש ללמוד דנחית חד דרגא מיהא אף בעיקר הפרי היכא שברכתו מעיקרא בפ"הא שנברך רק שהכל ולא דמי לענבים שעיקר נטיעתן ליין דגם שם נחית דרגא דביין מברך בפ"הג לכן אהענבים מברכין בפ"הע מיהא מזתים דגם בשמן ברכתו בפ"הע שפיר יש להוכיח דאפי' חד דרגא לא נחית בעיקר הפרי כמ"ש בס' א"ע שם וי"ל דהט"ז לטעמי' שכ' בסי' ר"ה סק"ג דיותר משתנה ברכת בפ"הא מחמת גריעותא ולא תשתנה בפ"הע מחמת גריעותא:

איברא שקשה להט"ז מאי קא' רבא לר"נ לעיל לא תפלוג עלי' דר"י כו' דאין ראי' מדלא נשתנה ברכת בפ"הע לדין ברכת בפ"הא דנשתנה בקל טפי וכן ק' מאי פריך ר"ז לקמן ל"ח ב' לרבב"י מדאכל ר"י זית מליח וברך בפ"הע ע"ש דלמא שאני ברכת בפ"הע מברכת בפ"הא ומיהא האיש לישב דדוקא לדידן דס"ל דשלקות במלתי' קיימי לכן באשתני לעלויא או אפי' רק היכא דלא אשתני לגריעותא מברך ברכתו הראוי' ורק באשתני לגריעותא ר"ל כשטובין חיין יותר ממבושלין בזה ברכת שלקות שהכל ע"ז מחלק הט"ז בין ברכת בפ"הא לברכת בפ"הע אבל לרבב"י דמשמע דס"ל אליבא דר"י שלקות ברכתו שהכל אפי' באשתני לעלויא או עכ"פ בלא אשתני לגריעותא ג"כ מברך רק שהכל (דאל"כ בלא"ה לק"מ קו' הש"ס דשאני זית דלא אשתני לגריעותא) וע"כ לדידי' הטעם משום דהבישול מבטלו לפ"ז תו אין חילוק בין ברכת בפ"הא לבפ"הע ותדע שהרי אפי' גבי פת מבושל ס"ל להש"ס שם דלמ"ד שלקות לאו במלתי' קיימי מתבטל מתורת לחם:

ועוי"ל דחו' הש"ס הוא כיון דאמר רבנאי שם זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בפ"הא ממאי מדקתני ירקות דומיא דפת ומתני' מיירי בפ"הא ואפ"ה במלתי' קאי ולרבב"י דקא' משמי' דר"י שלקות מברך עליהן שהכל ע"כ כי היכי דלא ליפלוג ר"י עלה דמתני' צ"ל דה"ט משום דס"ל בהא כר"נ דבמחלוקת שנוי' דפליגי ר"מ ור"י גבי מצה מבושלת