ביאור מרדכי ברכות מא

ק' דבע"ש וי"ט אינו אסור אלא פת ובע"פ אסור אפי' מצה עשירה דאינו דלענין החששא דיאכל לתיאבון אין חילוק בין פת למצה עשירה דהרי לחם הוא ומברכין עליו המוציא רק דאינו לחם עוני (עיין במג"א סי' קס"ח ס"ק י"ו) וממילא למסקנת התו' מצינו למימר ג"כ דלא שרינן רק מיני תרגימא דפירות אבל מע"ק לו אסור ואפ"ה לא תקשה מאי פ"הג דהא יש כ"מ בע"פ דאסור אפי' מע"ק וכנ"ל דזה אין קו' כיון דעיקר הדין דלא יאכל מהמנחה ולמעלה מצה עשירה הוא ג"כ בע"ש וי"ט ולא אתא לאשמעינן בע"פ רק הא מלתא דאפי' מע"ק אסור א"כ ה"ל לתנא לפרושי הכי וליתני ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם אפי' מע"ק שהרי זהו עיקר חדושא דאתי לאשמעינן בע"פ טפי מבע"ש וי"ט דל"ל דמתני' סמכה אהא דממילא נדע דקאי ממע"ק דדבר אחר חוץ ממע"ק לא משכחת לה בע"פ דז"א דהא השתא לתי' התו' קיימינן דיש נ"מ במצה עשירה א"כ שפיר ה"ל לתנא לפרושי אבל בקו' התו' אם לא יהי' נ"מ במלתא אחריתא זולת מע"ק א"כ ודאי שייך הלשון לא יאכל סתמא דא"צ לפרושי מע"ק דבלא"ה א"א וכקושיתם וכיון דע"כ מיירי במע"ק משא"כ בע"ש וי"ט דמיירי בפת ודאי דתקשה אהמקשה דלא מקשה מידי וא"ש דלפ"ז להאמת י"ל דהתו' ס"ל כהרי"ף ורשב"ם ובדברי הב"י:

והמג"א סי' דל"ג סק"ב שכ' דלרמב"ם דלכתחלה אין להתפלל מנחה גדולה מ"מ אם רוצה לאכול מותר לכתחלה וסיים וז"ל ועיין בתו' ר"פ ע"פ וכוונתו למ"ש התו' בד"ה לא יאכל אדם פי' אפי' התפלל כו' ולענ"ד. אינו מוכרח דאולי התו' ס"ל כהר"אש והטור שם דלכתחלה יכול להתפלל מ"ג ולהרמב"ם דס"ל לכתחלה לא יתפלל מ"ג ג"כ לא תקשה מתני' הא בלא"ה אסור משום שלא התפלל מנחה משום דמצינו לאוקים במע"ק דע"כ לא אסרינן לאכול סמוך למנחה אלא פת אבל טעימה דמע"ק שרי ולרמב"ם סוף פ"ו מחמץ ומצה ס"ל ג"כ לאסור מע"ק מהמנחה ולמעלה בע"פ א"כ בלא"ה לק"מ קו' התו' דאיך יאכל דהא לא התפלל ועל תי' זה תו לא תקשה דא"כ דמיירי מתני' ממע"ק מאי מקשה מברייתא דע"ש וי"ט לא יאכל דלמא התם מיירי מפת דז"א דהרי קו' זו דאתאן עלה השתא דמשום דלא התפלל ק' ג"כ בברייתא וצ"ל גם בברייתא דנ"מ למע"ק דאסור ופ"הג שפיר אבל התו' דלא דחיקא להו לאוקים בשכבר התפלל דמצי סברי דלכתחלה מתפלל מ"ג א"כ על הברייתא לק"מ ורק מכח קו' השני' דמאי יאכל בע"פ נוקים לה במע"ק אהא ודאי תקשה דא"כ מאי פ"הג וכדלעיל:

ומעתה יצא לנו לישב מ"ש התוס' שם ד"ה אין בשם ב"הג דאפי' ר' יוסי לא קא' אלא דלא יפסוק אבל לאתקולי לא וכ' התו' דע"כ ה"פ דלא קי"ל כר"י בהתחלה ע"ש בר"אש. גם מה שהביא שם בשם הרב רבינו ישעי' דיש ראי' לב"הג מדאצטריך לי' לר' יוחנן לפסוק הלכה כר' יוסי בע"ש להפסקה מכלל כו' והר"אש דחק לישב ע"פ דברי התו' גם מ"ש הר"אש וז"ל תימה הוא על לשון רי"ף שכ' שמודה ר' יוסי בע"פ שלא יתחיל בסעודה מט' שעות ולמעלה אלמא דס"ל לר"י דבע"ש שרי אף להתחיל ופסק הלכה כמותו והדר תו קאמר וע"ש וי"ט היכא דאתחיל מקמי ט' שעות כו' ע"ש בר"אש והשתא א"ש דהברייתא דמיירי מהתחלה ומכח קו' דפשיטא דלא יאכל דהא לא התפלל צריכין לאוקמי במע"ק ולא בפת בכה"ג באמת שרי ר' יוסי אף להתחיל אבל דין הפסקה דמשתחשך לא שייך בהא דהא לא קבע סעודה על הפת ואז לכ"ע צריך להפסיק משתחשך אבל בברייתא דמיירי בהפסקה דבלא"ה לק"מ מהא דהרי לא התפלל מנחה דמשום מנחה הרי שנינו בשבת ט' ב' אם התחילו אין מפסיקין מכיון שכן שפיר מיירי בפת ובפת באמת מודה ר' יוסי דאסור להתחיל ולא שרי כ"א שא"צ להפסיק אפי' משתחשך והיינו דקא' ב"הג דמודה ר' יוסי דלאתחולי לא היינו בפת וכן הרי"ף דקא' דמודה ר' יוסי בע"פ ר"ל אפי' באיסור דאכילת מע"ק דבזה שרי לר"י בע"ש וי"ט אבל גבי פת הוצרך לומר היכא דאתחיל מקמי ט' שעות כו' והנה סיגנון פי' זה למדתי מדברי הב"ח סי' רמ"ט רק שאיהו ז"ל מחלק בין אכילה דרך קביעות או שלא כדרך קביעות כמ"ש ה"המ אליבא דהרמב"ם שם ולדבריו אינו מרומז בברייתא קמייתא דפליגי בהתחלה דמיירי מאכילה שאינה קבועה וכן בברייתא השני' דפליגי בהפסקה דמיירי דוקא בסעודה קבועה אלא דרך אפשר לומר כן ולא רמיזא בברייתא כלל אבל לשיטת פירושנו הנ"ל א"ש דמשום דק' דבלא"ה אסור משום שלא התפלל צריכין לאוקמי במע"ק דוקא וקו' זו הוא רק בברייתא דמיירי בהתחלה אבל בברייתא דמיירי בהפסקה דלק"מ מתפלה שפיר מצי מיירי בפת וכן בהיפוך הברייתא דמיירי בהפסק ע"כ מיירי מפת דבאינו יושב באכילת פת לכ"ע צריך להפסיק משתחשך אבל ברייתא קמייתא דמיירי להתחיל שפיר מצי מיירי ממע"ק א"כ הנושאים המתחלפים מביאים נשואים מתחלפים וא"ש ושם הארכתי:

ג בעי ברוכי ופי' רבינו יוסף הביאו הטור דדוקא כשהשמן הרבה יותר מהרגילות והיכא דהשמן הרבה ה"ה דבאינו חושש בגרונו צריך לברך על השמן והא דלא אוקים לה הש"ס הכי דא"כ פשיטא דמברך ע"הש אבל בחושש בגרונו מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין כו' קמ"ל כיון כו' אבל באינו חושש בגרונו והשמן הרבה לא הוצרך לאשמעינן כ"כ הב"ח והחולקים שהביא הטור שם ס"ל דדוקא בחושש בגרונו ופי' הב"ח דלדבריהם אפי' בשמן מועט כיון דחושש בגרונו מברך ע"הש אבל בא"ח בגרונו אפי' כשהשמן הרבה א"מ ע"הש (ונ"ל דאפי' כשהשמן הוא הרוב אפ"ה לא דמי לשאר עיקר וטפל דמה שהוא הרוב נקרא עיקר משום דשא"ה דהשמן לבדו מזיק לולא האניגרון לכן האניגרון עיקר כ"א היכא דחושש בגרונו) אבל מדברי הר"אש לקמן מ' ב' משמע דבעינן תרתי שיהא השמן הרבה וגם חושש בגרונו כמ"ש במג"א ומדברי הר"אש שם במ"ש א"נ איירי בחושש בשיניו כו' ולא כ' כן לתי' הראשון דהרי גם לתי' הא' דאיירי במזוג ג"כ צ"ל כן דאיירי בחושש בשיניו דאל"כ המים עיקר וא"כ פשיטא דברכתו שהכל. ונהי דלתי' הב' דערבו במרק דמשכחת לה במרק דמי סילקא דברכתו בפ"הא ק' לי' טפי להר"אש אעיקר הדין דאיך מברך ע"הח שהכל דה"ל לברך על המרק אבל בתי' הא' דמזגו במים לא ק' על עיקר הדין דשפיר מברך שהכל אבל מ"מ ה"ל להקשות פשיטא יש ללמוד דהיכא דמוזג חומץ במים ומתקנו שיהא ראוי לשתות בזה לא שייך כלל שיהא המים עיקר אע"ג דבלא המים הי' החומץ מזיק מ"מ השתא שהמים מתקנין החומץ והוכשר החומץ עצמו לשתי' ה"ל החומץ העיקר וע"כ שפיר הוצרך התנא לאשמעינן ברכת החומץ מה היא אבל עירבו במרק שאין דרך למזוג חומץ במרק כדי לתקן החומץ אלא אדרבה החומץ ניתן להמרק ליתן טעם במרק בכה"ג שפיר הוקשה להר"אש דא"ב המרק עיקר והוצרך לתי' דאיירי בחושש בשיניו כו':

והרר"י שם תי' כיון דאם שותה חומץ הרבה אינו מזיק ומחויב לברך לכן גם כששותה מעט צריך לברך משום דלא חילקו בברכות ע"ש אבל הר"אש לטעמי' ביומא פ"א ב' דהא דמחלק הש"ס בין פורתא לטובא קאי אמזוג (כמ"ש הב"י סי' תרי"ב וע"ש במג"א סק"ה) לכן לא הי' יכול לתרץ כהרד"י:

ולכאורה מוכח כהב"ח ואליבא דהחולקין הנ"ל דמיירי כאן משמן מועט דאם מיירי משמן מרובה וגם חושש בגרונו א"כ לא קמ"ל כאן רק הך דינא דמברך אמידי דלרפואה תקשה אמאי נקט הדין גבי שמן דוקא הל"ל דינו בכל מידי דלרפואה דבעו ברוכי היכא דא"ל הנאה מיני' כגון שתיתא רכה דלקמן ל"ח א' וכדומה ולפמ"ש הב"י סי' ר"ד ע"ש מ"כ דלא כל מידי דלרפואה שוין א"ש אבל הפוסקים חולקין ע"ז א"כ תקשה מ"ש שמן דנקט אע"כ דמיירי כאן משמן מועט וקמ"ל ג"כ דאע"ג דהוא המועט אפ"ה כיון דחושש בגרונו ה"ל עיקר וא"ל א"כ מאי פ"הג פשיטא הא קמ"ל טובא דאפי' בשמן מועט השמן עיקר י"ל ודאי בס"ד דס"ל דאפי' אהנאת רפואה מברך א"כ כאן דחושש בגרונו והשמן הוא הנאת הרפואה פשיטא דהוא עיקר אף כשהוא מועט אבל השתא דמסקינן דאהנאת רפואה באמת לא מברכינן רק אהנאת החיך שיש לו ממנו בהדי' הרפואה קמ"ל שפיר דאע"ג דהנאת החיך הוא מהאניגרון שהוא הרוב אפ"ה מברך ע"הש א"כ להאמת איכא תרתי חידושי בדברי שמואל חדא דמברכינן