ביאור מרדכי ברכות לב

נב ומפ' לה בב"ה שאין בו צואה תימה הא בגמ' אמרי' איני והאר"י יב"ח ב"ה שאמרו אע"פ שאין בו צואה אלא הב"ע בחדתי ותי' המג"א סוף סי' פ"ג דהא רבינא מבע"ל בחדש וה"ל למיפשט מדרפרם מדשרי כנגדו דוקא ש"מ דתוכו אסור ולא ניחא לי' לומר דרפרם גופא מספקא לי' אע"כ רבינא אסתפק לי' דלמא רפרם לא מיירי בחדש כ"א בישן ובאין בו צואה ומחלק בין ברחוק ד"א או תוך ד"א וס"ל להספר למינקט אבעיא דרבינא לקולא ולכן הסוברים באבעיא דרבינא להחמיר באמת נקטינן דברי רפרם כפשטא בחדתי אבל בישן שא"ב צואה אף ברחוק ד"א אסור שלא כדברי הספר:

נג אם מותר לקרוא ק"ש כנגדו ז"ל הב"י משמע לי דהא דאסרי' דוקא שאין לו מחיצות אבל אם יש לו מחיצות קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש כו' ע"ש והמג"א והט"ז השיגו עליו ונלע"ד דדוקא היכא דליכא מחיצה סביב הצואה ואיכא מחיצות סביב מקום שיחדו לב"ה בזה ס"ל דלא מהני ומכ"ש בליכא מחיצות מבחוץ ורק איכא מחיצות סביב הצואה אבל כשיש מחיצות סביב הצואה הנופלת לחפירה כמו ב"ה שלנו. וגם איכא מחיצות מבחוץ סביב למקום שיחדו לב"ה בזה גם למג"א א"נ להרחיק מכנגדו כ"א באיכא צואה או מי רגלים תוך כו המקום שיחדו לב"ה מבפנים למחיצות החיצונות וכ"מ בט"ז סוף ס"ק א' דבכה"ג שרי ע"ש:

נד וגם אין הגרף תחת הנקב. משמע שכן הי' דרכן בד זה שמיד אחר שנפנו חלקו הצואה מתחתיו דאל"כ הל"ל אם אין הגרף כו' אלא שסתמא כן הוא. ולכן אפשר שבכה"ג עדיף משאר ב"ה שא"ב צואה דהתם רגיל הצואה להיות שם ולכן אף אם פנוהו לא אזיל מיני' דין ב"ה אבל כאן שמיד אחר שנפנו מסלקין הצוא' לעולם לא הי' עליו דין ב"ה רק לפי שעה ועראי ומהני שפיר אם פנוהו:

נה שהנקב תמיד מכוסה בדף. לכאורה אזיל בזה לטעמי' דס"ל לעיל כ"ה א' דמהני מחיצה בב"ה שלנו אבל לדידן דקי"ל דבאינן עשוין במדרין ה"ל דין ב"ה גם הכא לא מהני מיהו י"ל גבי הא דאין בו צואה כיון דחזינן לס"ד בש"ס דא"ב צואה קילא מיש בו צואה ורק דדחה הגמ' מכח דברי ריב"ח א"כ י"ל נהי דבאין שם מחיצה ובאינה עשוי' בחפירה שוה ב"ה שא"ב ליש בו צואה אבל לגבי הא אם עשוי' בחפירה ויש שם מחיצות נהי דאסרי' ביש בו צואה מ"מ בא"ב צואה מקילין דלא מחמירין תרתי חומרות וכן בהג"מי דאוסר בעשוי' בחפירה ומייתי ראי' מב"ה שא"ב צואה היינו ג"כ בחדא למעליותא ר"ל כי היכי דהחמירו בא"ב צואה אטו יש בו צואה כן י"ל להחמיר בעשוי' בחפירה אטו אין עשוי' בחפירה אבל בעשוי' בחפירה וגם א"ב צואה י"ל דמודה הג"מי:

ולפ"ז דברי הספר שרירן וקיימין:

הדרן עלך מי שמתו א וכן משחרית עד ערבית כו'. ומכ"ש בטעה ולא התפלל מנחה עד שחרית דאינו מתפלל שחרית להשלים תפלת מכחה דאפי' לבה"ג דס"ל בלא התפלל ערבית ושחרית דמשלים אפי' בתפלה שאינה סמוכה מ"מ בכי הא שלא התפלל מנחה ומעריב אינו משלימה בשחרית משום דהוי יום אחר וגם קרבן תמיד אחרתי כ"נ מדברי הטור אליבא דבה"ג:

ב ולא התפלל מוסף כו' והיינו שהתפלל כבר תפלת מנחה דאל"כ הרי עבר גם תפלה הסמוכה וכ"כ בס' ג"מ על הגליון:

ג מלשון זה דקדק הר"ם כו'. והקשה במהרש"א וז"ל דמתוך הגמ' נמי מוכח הכי כו' ע"ש ולענ"ד נראה דבלא דברי הרי"ף ה"א דה"ט דמיירי שכיון בא' לתפלת מ"ש וכיון דלא הבדיל בא' לא יצא למ"ש וגם לשבת לא עלתה לו בלאו ה"ט דאין להקדים ההשלמה אלא משום שהוא לא כיון כלל בא' רק לתפלת מ"ש ולא לתפלתי שבת אבל בלשון הרי"ף מבואר דאדרב' מדלא הבדיל ש"מ דכיון לשל שבת ואפ"ה חוזר ומתפלל ומזה דייק מהר"ם שפיר:

עוד הקשה במהרש"א על פירש"י וז"ל בלאו ה"ט נמי ב' לא עלתה לו לשל שבת כו' ע"ש ונלע"ד דהוקשה לרש"י לשון הברייתא דקא' ב' עלתה לו א' לא עלתה לו דהל"ל בקצרה חוזר ומתפלל דמאי נ"מ בהא דדייק התנא לאשמעינן דא' לא עלתה לו ולפירש"י ניחא משום דה"א הא דחוזר ומתפלל לאו משום דכיון דלא אבדיל בא' כמאן דלא צלי דמי אלא ה"א ודאי הא' נחשבת לשל מ"ש אע"ג דלא אבדיל ורק הב' לא מהני לשבת משום דאבדיל בה גלי דעתו שאינה לשבת כפירש"י והתנא רצה לאשמעינן דלא יצא בא' דכיון דלא אבדיל בה כמאן דלא צלי דמי ולפ"ז הא דפ"הג למימרא כו' ורמינהו כו' קו' הש"ס הוא רק על לשון הברייתא דקא' א' לא עלתה לו אבל על הדין דצריך לחזור ולהתפלל באמת לק"מ משום דאף שתהא א' עלתה לו למ"ש מ"מ ב' לא עלתה לו לשבת משום שהבדיל בה