ביאור מרדכי ברכות לא

לפניו עד מקום שעיניו רואות כהדא ר' אילעי וחבריו כו' ברם כדין אסירא תני גרף של רעי כו' ע"ש:

מה ובכל ענין אסור וכן הלכה דמרחיק ד"א ממקום הריח דבזה לא נדחית הברייתא קמייתא ומ"ש הב"י דהרמב"ם פוסק כר"ה ולא כר"ח משום דמדחה הברייתא לגמרי קשה א"כ גם עד מקום שפסק הריח א"צ להרחיק וכדס"ל לר"ה אע"כ דהרמב"ם גירסא אחרת הי' לו כדברי המ"ע שהביא הב"י:

מו שיש שם סרחון וכ' הטור דבריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ולעיל מיני' כ' צואת כלב וחזיר אם אין בהן כיורות ויש בהן ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח וכ' הב"י דזהו לאו דורא דהא צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ע"ש וטעמו משום דס"ל דמיד שי"ל ריח הדר דיני' למיהוי כמו צואה. ודינו כצואה ממש ולענ"ד כ"מ בירושלמי דמייתי הרא"ש וז"ל גבלה שמסרחת ד"א אר"ח מתניתא אומרת כן כמה ירחיק מהן ומן הצואה כו' משמע דפשיטא לי' לירושלמי דדבר שיש בו סרחון שוה דינו ממש לדין צואה אבל במג"א וכ"ה בביאור הגאון מהר"ל חנלש דבצוא' כלב וחזיר כיון דבא"ל ריח אינו כצואה גם בי"ל ריח אין דינן שוה לצואה מלא סגי עד מקום שיכלה הריח:

וצריך לחלק ולומר דלא דמי לנבלה מסרחת או צואת תרנגולי' דבהן היכא שי"ל ריח דינו כצואה טפי מצואת כלב וחזיר ולפ"ד ק' לכאורה מ"ש הב"י על הרמב"ם דהשמיט החילוקא דבירושלמי דא"צ להרחיק מצואת החמור רק בבא מן הדרך וכ' הב"י לתרץ דכבר כ' הרמב"ם וצואה שיש בו ריח כו' ממילא משמע דבאין בו ריח א"צ להרחיק ולהמג"א אכתי ה"ל לחלק דבבא מן הדרך די"ל דין צואה צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אבל בלא בא מן הדרך אע"ג די"ל ריח כיון שא"ל דין צואה א"צ להרחיק רק עד מקום שיכלה וי"ל דהרמב"ם לטעמי' דאף בצואה ממש לא הביא שצריך להרחיק ד"א ממקום הריח וע"כ לדידי' כל מה שי"ל ריח שוה לדין צואה משום דאף בצואה סגי בהרחקה דעד שיכלה הריח ולכן באמת השיג הרר"י כי על הרמב"ם ולא תי' כתי' הב"י משום דלהרר"י דפוסק כר"ח דצריך להרחיק ד"א ממקום הריח צריכן לידע החילוקין מה שדינו כצואה או אין דינו כצואה דאע"ג שי"ל ריח אם אין דינו כצואה סגי בעד שיכלה הריח אבל היכא שדינו כצואה צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ועיין:

מז אם יש בהן מחיצה כו' הב"י בסי' ע"ט כוז"ל וריח רע שי"ל עיקר פי' הרשב"א דהיינו צואה מגולה משמע אבל מכוסה מיקרי א"ל עיקר אבל בש"ע סי' ע"ו ס"ב משמע דלא קי"ל הכי ע"ש במג"א והנה מדברי הספר כאן משמע דס"ל דבצואה ברשות אחרת אע"ג שמגיע אליו הריח מיקרי א"ל עיקר כסברת רבני צרפת דמייתי ברבינו יונה ואפשר שכיון לדברי הספר כאן שהן מדברי התו' בסוגיין דהשתא מחיצת ב"ה עצמו מהני מכ"ש שאר מחיצה ורשות אחרת. אבל הרר"י והרא"ש והרמב"ם חולקין בהא וא"כ ליתא להך דינא דבכאן. ובלא"ה הרי אסיק הב"י סוף סי' פ"ג דב"ה שלנו לא הוי כהני דפרסאי דדוקא שלהן שהיו עשוין במדרון ע"ש ולפ"ז אע"ג דבסוף סי' ע"ט הביא הב"י דברי הספר הללו מ"מ לא להלכ' הביאן דלא קי"ל כן מתרי טעמי הנ"ל:

מח באשתו פי' טפח כו' אבל באשה אחרת אפי' בפחות מטפח וי"ח:

מט דכל הני לענין ק"ש ר"ל טפח ושוק וקול וגם שער בכלל כדמשמע בסמוך בסוף הדבור אבל הרא"ש אע"ג דטפח ושוק ושער מפ' לענין ק"ש אבל קול מפ' לענין שמיעה והרמב"ם משוה קול ושער דתרווייהו לא אתמרא לענין ק"ש כמ"ש הב"י:

אבל הרר"י מפ' ג"כ דהקול מיירי לק"ש וסיים עלה אם הוא יכול לכוין בלבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליו מותר ואין לו להפסיק קריאתו נ בחומשין שלנו ר"ל העשוין בגלילה רק שאין עשוין כתיקון ס"ת:

נא ברחוק ד' אמות וכן פירש"י וכ' המג"א סוף סי' פ"ג שהי' ק' לרש"י למה פריך מרבא על רפרם ולא פריך ממתני' אלא ס"ל דרפרם איירי שעומד ברחוק ד"א כו' ע"ש: