ביאור מרדכי ברכות ל

כמו לאביי מהני בג"ק דאפי' להורידו לק"ק אסור וע"כ צריך העיבוד והזמנה לשם חמורה דוקא דמהני לן הך עיבוד אבל אי הזל"מ בתש"ק אלא בג"ק ואז מ"מ אף בג"ק יכול להורידו מק"ח לקלה וא"כ לא אהני העיבוד והזמנה לחמורה יותר מאילו עבדו רק לק"ק ולכן לא בעי העיבוד לחמורה דוקא וסגי לי' בשלא לשמן ר"ל העיבוד אף שלא לשם תפילין אבל מ"מ עיבוד לשם ק"ק דמזוזה גם לת"ק בעינן כן נ"ל לקיים דברי הנמק"י אבל לפרש דלת"ק לא בעי עיבוד לשמה כלל וגם דבג"ק לכ"ע הז"מ וגם שהבתים הן ג"ק זהו א"א בשום אופן כלל:

ודע דלפמ"ש דמה שהיקל הב"י להוריד מק"ח לק"ק הוא מטעם תנאי לפ"ז בקלף שעיבדו סתמ' אם כבר לקח ממנו מאותו הקלף עצמו לס"ת או לתפילין והוברר למפרע שהי' העיבוד לס"ת תו א"א ליקח ממנו למזוזה שהרי לא שייך בקלף אחד לומר על מקצת ממנו שעובד לס"ת ומקצת ממנו עובד למזוזה. וצ"ע דהב"י מתיר סתמא ומזה נראה לכאורה דלאו מטעם תנאי מתיר הרב"י וא"כ נ"ל אהני קושיות דלעיל כמ"ש בראשונה:

וכבר הארכתי בבאור דהלכות קטנות וכאן נישנת בקצרה בשביל קצת דברים שנתחדשו בעז"ה:

מא ואשתו בצדו כו' ואינו מובן דמאי נ"מ לדינא בהך גירסא דרבינו יוסף דהרי גם לרש"י דגריס בני ביתו היינו אשתו כמפורש בדבריו ובש"ס גופא דקא' אשתו לר"י תנאי היא וכ"מ בתו' דליכא נ"מ לדינא ונראה דהנה לקמן בסמוך פירש"י וז"ל בד"ה הכא גבי שנים שהן ישנים דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי עכ"ל הרי דמפ' האבעי' דר"כ באשתו עמו ונ' שהוכרה לפ' דומיא דאידך דשמואל בתפילין תחת מראשותיו דקא' שמואל מותר אפי' אשתו עמו ודוגמא דהא דשמואל דלעיל קמבע"ל לר"כ בהך דשמואל דהכא וע"ז השיב ר"א היכא דלא אתמר לא אתמר ואסור באשתו עמו ולפ"ז ע"כ לא קי"ל כברייתא קמייתא דשנים שישנים כו' דסתמא דברייתא איירי באשתו טפי מבאחר כדאוקי ר"י וכדאי' בגמ' בשלמא לר"י ל"ק הא באשתו הא באחר וכיון דלא קי"ל בברייתא קמייתא ממילא אף באחר אסור דמנ"ל להתיר דהא באידך תרי ברייתות אסרינן אפי' באחר דהיינו לרש"י דגרסינן בתרווייהו בני ביתו והברייתא קמייתא הרי נדחית בהא דמתרת באשתו ממילא מדהא ליתא כברייתא קמייתא בהיתר עם אשתו אף באחר אסור אפי' לסברת שמואל דאחר קילא מאשתו אבל לגי' הרבינו יוסף דגריס בברייתא בתרייתא אשתו בצדו לפ"ז י"ל אע"ג דאסרינן באשתו היינו משום דס"ל כברייתא בתרייתא דאוסרת באשתו אבל באחר שרי דלסברת שמואל דאחר קילא יש לדייק כן מברייתא זו דנקטה האיסור באשתו ולא קא' רבותא טפי אפי' באחר אע"כ דבאחר שרי וא"כ י"ל דבאחר שרי וקי"ל בהא כשמואל בהיתר אחד טפי מבאשתו וא"ש דהביא הספר גי' זו דנ"מ לדינא:

ומיהו הרי"ף כ' להדיא דקי"ל כר"י דבאשתו אסור ובאחר שרי ולדידי' צ"ל דאיבעיא דר"כ לא הי' באשתו דא"כ הרי השיב ר"א היכ' דלא איתמר לא איתמר ומשמע דאסור אע"כ הרי"ף אינו מפ' כפירש"י האיבעיא באשתו אלא הא דשרי שמואל גם באחר מכ"ש באשתו ע"ז קמבע"ל לר"כ ומסקינן דלא אתמר הלכה ומחמירין באחר א"נ הא גופא קמבע"ל אי נקטינן כסברא דשמואל או כסברא דר"י וס"ל לר"כ דלשמואל קשיין הברייתות אהדדי משא"כ לר"י כבדס"ד דש"ס וע"ז השיב ר"א דלא אתמר:

ונראה שיש לקיים דברי הספר גם לפי' הרי"ף ויש נ"מ בהך ג' דרבינו יוסף. דהר"אם כ' שהר"י חולק ארי"ף ואוסר בין באשתו בין באחר משום דאולי לא ידע ד"י הברייתא דאוסרת ואילו הי' יודע האמורא הברייתא לא הוי פליג עלי'. והנה זהו לגי' רבינו יוסף דהא דאמרי' א"ל שמואל לר"י מי ניחא והתניא כו' היא ברייתא ג' דמפורש בה אשתו בצדו ע"כ י"ל דר"י לא אסיק הך ברייתא ואילו ידע ברייתא זו הי' אוסר באשתו וכ"ש באחר לסברתו דר"י דאחר גרע מאשתו. אבל לגי' רש"י דגריס ב"ב ומשמע בתו' דלפיר"שי היא היא הברייתא שכבר הביאו הש"ס בס"ד למידק מיני' כר"י ומשום דאיהו מפ' ב"ב לא מיירי רק באחר והדר קא' הש"ס א"ל שמואל לר"י מי ניחא כו' משום דשמואל מפ' ב"ב כולל גם אשתו כדפירש"י א"כ גם ר"י ידע הברייתא הב' ורק דפליג אדשמואל בפי' דב"ב אי אשתו בכלל או לא ממילא אין לדחות דברי ר"י כלל דשרי באשתו דהא י"ל הברייתא מיירי רק באחר וע"כ הרי"ף אפשר גרסתו כרש"י ע"כ פוסק כר"י אבל הר"י גורס כגירסת רבינו יוסף ואפשר שהר"י שכ' הר"אש היינו רבינו יוסף ולדידי' י"ל דר"י לא ידע הברייתא הג' ונקטינן כברייתא ג' לאסור אף באשתו עמו וזה עיקר:

גרסינן בשמעתין אמר מר זה מחזיר פניו וקורא ק"ש והאיכא עגבות מסייע לר"ה דאר"ה עגבות אין בהן משום ערוה לימא מסייע לי' לר"ה האשה יושבת כו' תרגמה רנב"י כגון שהיו פניה טוחות בקרקע משמע דבס"ד דלא מיירי בטוחות בקרקע ואע"ג דמ"מ יושבת ומכסה ערותה דמשו"ה מהני אם אין בעגבות משום ערוה אפ"ה אם יש דין ערוה בעגבות לא מהני יושבת דאעפ"כ נקרא ערוה מגולה ולפ"ז צ"ל מ"ש הב"י בסי' ע"ד בשם א"ח. נ' שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק לפי שערותן למטה מאד ואין לבן רואה את הערוה ע"ש והרי אכתי איכא עגבות דאם יש בהן משום ערוה הרי איכא בהו דלבן רואה את הערוה והעגבות אינם למטה כדמקשה הש"ס כאן אע"כ דהא"ח ס"ל דקי"ל כר"ה דעגבות אין בהם משום ערוה והא דבעינן יושבת וקוצה לה חלתה ולא מהני עומדת משום דכשאינה יושבת הרי מ"מ ערוה מגולה וזה אסור בלאו ה"ט דלבן רואה כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ר' וכ"ה להדיא ברשב"א כאן ע"ש הראב"ד אבל כשיושבת דערותה מכוסה או כשלובשת חלוק דמכוסה ואין איסור אלא משום לבן רואה את הערוה ע"ז מהני הא דערותה למטה אבל העגבות ס"ל להא"ח דאין בהן משום ערוה ולפ"ז מה שסיים בא"ח ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות קשה דהרי אף בערומות לא בעינן טוחות דוקא אלא סגי לי' ביושבת לחוד כדס"ל בש"ס לס"ד דמסייע לי לר"ה וצ"ל דטוחות שכ' הא"ח לאו דוקא אלא ר"ל הא דבעינן יושבת:

מב תחת בגדיו על בשרו וכ' הרר"י דדוקא במכוסה מאליו בלי הבגדים אבל במכוסה מכח הבגדים ולולי הבגדים הי' נראה גם לר"ה אסור:

מג כר"ח לחומרא. ודוקא על בשרו אבל בצואה על בגדו מהני כסוי בגד עליו לכ"ע מג"א סי' ע"ו סק"ו:

מד משמע במקום שראוי לראות הערוה אין מועיל העלמת העין מבואר דמפ' הירושלמי לגבי ערוה ולא לגבי צואה וזהו דלא כב"י סוף סי' ע"ה וכבר השיגו עליו האחרונים ז"ל וכ' המג"א שם וז"ל וכ"כ המרדכי להדיא ע"ש ואולי הי' להרב"י גירסא אחרת בהספר וכ"מ ממ"ש הב"י בסי' ע"מ בהך דינא שהמרדכי הביא הירושלמי ובאמת הוא דבר הלמד מענינו דאכתי לא עסיק הספר כלל בענינא דא וגם בדיבור הסמוך לא איירי בהכי וז"ל הירושלמי תני מרחיקין מריח רע ד"א אר"א כו' אבל