ביאור מרדכי ברכות כז

לד וה"ה דה"מ לאוקמי לכ"ע אינו ח"ל ומדלא מוקי כו' וכ"ה בתו' ור"ל דהמ"ל דבעלמא היכא דשהה בלי סיבה לכ"ע אינו ח"ל והכא בין בשהה בין בלא שהה או דוקא בשהה פליגי אי גברא דחי או גברא חזי וצריך להבין א"כ מה תי' הר"ש ע"ז דשאני הכא דאין ראוי לקרות דהרי כל הקו' הוא דה"ל לומר בעלמא היכא דליכא סיבה ושהה אינו ח"ל והיינו בראוי לקרות דע"כ ל"ל דהקו' הוא דה"ל לומר דהכא לכ"ע בשהה אינו ח"ל דזה א"א דא"כ במאי פליגי אע"כ הקו' הוא דהל"ל דאינו ח"ל אהיכא דליכא סיבה וא"כ מאי תי' הר"ש ע"ז וצ"ל דמ"מ כיון דהכא דאין ראוי לקרות לכ"ע בשהה ח"ל תו לא המ"ל דבעלמא ושהה בלי אונס לכ"ע אינו ח"ל דא"כ הי' צריך להאריך ולומר לכ"ע בעלמא שהה אינו ח"ל והכא לכ"ע בשהה ח"ל וזהו לאו קו' הוא בשלמא בקו' התו' דהוי ס"ל דלמ"ד גברא חזי תו ליכא ריעותא ושוה לבעלמא א"כ שפיר המ"ל לכ"ע שהה בעלמא אינו ח"ל והכא בהא פליגי אי גברא דחי או לא ופי' ומצי פליגי בין בשהה בין בלא שהה או דוקא בשהה וכנ"ל אבל להתי' דהכא דאינו ראוי לקרות לכ"ע בשהה ח"ל אילו הוי אמר לבעלמא דאינו ח"ל בשהה הי' צריך להאריך ולסיים דהכא לכ"ע בשהה ח"ל:

ועוי"ל בשלמא בקו' התו' דהוי ס"ל דלמ"ד גברא חזי ליכא ריעותא כאן א"כ ע"כ הא דקא' לכ"ע בשהה ח"ל גם בעלמא היכא דליכא סיבה הכי הוא דהא למ"ד גברא חזי שוה הכא לעלמא להיכא דליכא סיבה. ע"כ שפיר מקשים דהל"ל דבעלמא לכ"ע אינו ח"ל אבל להתי' דלמ"ד גברא חזי יש ג"כ ריעותא דאינו ראוי לקרות מוקמינן הך מלתא דכ"ע אם שהה ח"ל דוקא הכא ולא מיירי כלל מדין היכא דליכא אונס ועי"ל דגם למסקנא קאי הך דשהה ח"ל לכ"ע אף במקום אחר היכא דקיל מהכא בחד דרגא ור"ל דכאן גברא דחי לחד מ"ד ודאי דשהה ח"ל אלא אפי' בעלמא היכא דגברא חזי ורק מחמת המקום שאינו ראוי לקרות נתעכב ג"כ לכ"ע שהה ת"ל וא"ש הך לכ"ע אף להיכא דלא הוי דחי כמו הכא וח"ל כיון דמ"מ יש ריעותא דא"ר לקרות עכ"פ לתי' הר"ש הא דא"ר לקרות הוי ריעותא לכ"ע אף היכא דגברא חזי לענין הא דאם שהה דח"ל ופשט הלשון משמע הא דא"ר לקרות ר"ל מחמת המקום כלישנא דספר כאן אבל במג"א סי' ס"ה סק"ב הביא בשם מהר"ם מינץ דה"ה בשהה מחמת אונס אחר כגון דליסטים וכדומה ג"כ מיקרי א"ר לקרות והנה בר"אש הוסיף דלדברי הר"ש א"ש ג"כ הא דק' לקמן חדא דאין זה דרך שישיב הרב כו' ועוד מנ"ל הא דר"א ס"ל כו' אבל לדבריו א"ש דהא בהא תליא דאם לא הי' צריך להפסיק לא הי' צריך לח"ל ורק כיון דר"א ס"ל דצריך להפסיק ע"כ בשהה ח"ל וגם א"ש דמאי פ"הג ומי אמ' ר"י הכי כו' דמאיקו' הא לא שאל לר"י על ההפסק שהרי כבר הפסיק ר"א אלא ששאל להיכן אהדר וע"ז השיב לו ר"י דח"ל וא"כ מאי קו' וע"ק הא בלא"ה צ"ל דלדבריו השיב מכח הך דר"ה דס"ל לר"י דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אבל להר"ש ניחא דחדא באידך תליא:

והנה בתו' הביאו עוד תי' בשם רבינו יודא והוא רק לתרץ קו' הראשונה הא דלא קאמר בסוגיין לכ"ע בשהה אינו ח"ל וכאשר ביאר דבריו במהרש"ל גם רבינו יונה כיון רק לתרץ קו' הראשונה וכן במאור אבל מאי דק' מהא דר"א לקמן דפסק דת"ל וגם מאי דק' עוד בסוגיא גופה דלקמן ע"ז לא כתבו כלום וכן הרי"ף דמתרץ ומחלק בין ק"ש לתפלה ג"כ לא תי' רק הך דלכ"ע בשהה ח"ל דאיתא כאן אבל לישב דברי ר"א לא הזכיר כלום וס"ל דר"א הוא דאמר הכי ור"י פליג עליו ולכן הרשב"א אע"ג דגם איהו נקט לישב קו' הראשונה הא דאמרי' הכא לכ"ע שהה ח"ל כתי' הרי"ף משום דבתפלה שאני מ"מ לישב דר"א לקמן תי' הדברי הר"ש דיש חילוק בין שהה מחמת עיכוב דלא הי' ראוי לקרות או לא משום דלישב הסוגיא לקמן לא סגי בלי דברי הר"ש ומ"מ אהך דהכא לא סגי לי' להרשב"א בתי' הר"ש משום דהוקשה לודמ"מ הל"ל דבעלמא היכא דליכא סיבה לכ"ע שהה אינו ת"ל. והכא דאיכא סיבה לכ"ע שהה ח"ל ובלא שהה פליגי ואע"ג דהתו' בשם הר"ש מתרצים גם קו' דהכא בסברתו דא"ר לקרות שאני הרשב"א לא סגי לי' בהא אהך קו' כדפרישית:

והראב"ד שהביא הרשב"א תי' אקו' הא' דכאן כתי' רבינו יודא אבל לישב הסוגיא דלקמן נקט ג"כ כהר"ש אבל הרר"י לעצמו תי' אקו' הא' כתי' רבינו יודא ואסוגיא. דלקמן לא תי' כלום משמע דס"ל ג"כ דר"א הוא דאמר הכי אבל ר"י פליג כדס"ל לרי"ף וע"כ מ"ש בב"י סי' ס"ה דהרר"י אזיל בשיטת הרי"ף היינו הא דמיקל בק"ש ולא דקדק הסוגיא לקמן אבל בהא דהחמיר הרי"ף בתפלה מכח סוגיא דהכא בזה לא שוה הרר"י להרי"ף והמחבר בש"ע פסק בכולה מלתא כהרי"ף אבל הרמ"א בהגה גבי ק"ש העתיק שיטת הר"ש דבנתעכב מחמת אונס ח"ל בשהה וה"ט משום דדברי הר"ש עיקר מכח הסוגיא דלקמן לישב הקו' שמקשין בסוגיא גופה גם דוחק מה מצ"ל להרי"ף דר"א הוא דס"ל הכי ור"י פליג דלא מצינו כן גם כיון דהרשב"א וראב"ד והרא"ש כולהי ס"ל הכי כהר"ש אבל גבי תפלה לא הגיה כלום אדברי המחבר ומשמע דבשהה ח"ל אפי' בלי עיכוב מחמת אונס והיינו משום דדין זה יליף הרי"ף מסוגיין ובזה אדרבה תי' הר"ש הוא דוחק כדלעיל גם תי' רבינו יודא והמאור כבר דחאן הרמב"ן וגם הרשב"א ס"ל כהרי"ף:

וכללא דמלתא דעת הגהה בש"ע ודעת הרשב"א שוין לגמרי דבתפלה פסק כהרי"ף להחמיר בשהה אפי' בלי סיבה ובק"ש פסק כהר"ש להחמיר בשהה ע"י סיבה דאונס ובמג"א כ' ע"ש הב"י דלהראב"ד יש חילוק בין גברא דחי או מקום דחי ומשמע דאפי בשהה כדי לגמור מחלק הראב"ד בהכי ותימה דבראב"ד מפורש היכא דשהה לא בעינן גברא דחי רק מקום דחוי כדמוכיח הראב"ד מסוגי' דלקמן דהורה ר"א דח"ל כמפורש בדבריו ועוד תדע אי ס"ל להראב"ד דבמקום דחוי א"צ לח"ל א"כ נ"ל לדידי' אהך דר"א כדצ"ל אליבא דהרי"ף דר"א הוא דס"ל כן ור"י פליג א"כ מנ"ל להראב"ד דבגברא דחוי לכ"ע ח"ל הא איהו מתרץ קו' הא' מסוגיין כדתי' רבינו יודא אבל האמת יורה דרכו דזה שמחלק הראב"ד בין גברא למקום הוא בלא שהה לגמור כולה ומשום דהראב"ד פסק כמ"ד דאף בלא שהה ח"ל וע"ז כ' שזהו רק בגברא דחי ולא במקום דחי והוכיח כן מהא דלקמן אמרי' בשהה ח"ל משמע אבל בלא שהה אינו ח"ל וכיון דאיהו ס"ל לפסק הלכה כאן כמ"ד דח"ל לכן הוצרך לחלק בין מקום לגברא וא"כ חילוקא דהראב"ד הוא לחומרא דבגברא דחי אפי' בלא שהה ח"ל אבל בשהה גם לדידי' ח"ל היכא דרק המקום דחוי כסוגיא דלקמן וכבר כ' הרשב"א דקי"ל בלא שהה דאינו ח"ל וכ"כ רוב הפוסקי' א"כ ממילא