ביאור מרדכי ברכות כה

ולכן יכולין להוציא למי שאכל כדי שבעו והנה בהא דאוקי לי' בגדול ודאי דק' א"כ פשיטא ולהיש"ש הנ"ל ניחא די"ל דמיירי בבן י"ג שנים ולא נודע שהביא ב' שערות וסמכינן בכי האי אחזקה דרבא ובכה"ג תו לא הוי פשיטא גם הא דמוקי לי' בעונה אחריהן משמע דר"ל שעונה אמן אחריהם דבכה"ג ה"ל כאילו הוא אמר ממש ועיין בלשון המאור אף התו' ורש"י הנ"ל דמקשים לקמן ע"כ לא ס"ל הך סברא דיועיל עניית אמן דא"כ לק"מ מעובדא דהתם דהרי התם משמע דהי' זימון של ג' וענו אמן אחר ברכתו והרי בכה"ג גם מחויב מדרבנן יכול להוציא אע"כ דרש"י ותו' לא ס"ל הך חילוקא והיינו משום דק' להו דא"כ אמאי לא משני בש"ס הך ולטעמיך קטן בר חיובא הוא דמיירי בעונה אמן דמ"ש במאור ורמב"ן דהה"ד דהמ"ל הכי דחיקא להו. אע"כ דגם בעונה אמן לא מהני ומקשה רש"י שפיר:

גם לפ"ז י"ל הא דלא הוקשה לרש"י רק מקטן דק"ל מדלא אוקי בעונה אמן אע"כ דלא מהני וע"ז תי' רש"י דמשום דקטן אינו מחויב כלל אפי' בעונה אמן לא מהני אבל מהא דאמרי' דנשים א"י להוציא שפיר י"ל דהיינו דוקא בלא ענו האחרים אמן אחריהן אבל בעונה אמן מהני והמקשה מהך דאשה מברכת לבעלה אוקי להך דינא אף בלא ענה אמן והמתרץ דלא שני לי' הכי משום דהוי קשי' לי' ג"כ קטן וע"ד שכ' לעיל וא"ש:

עוד הביא הרמב"ן ראי' דכזית או כביצה דאוריי' משום דלקמן מ"ט ב' מסקינן דבקראי פליגי והנה לספר יראים שהביא הספר שם דמחלק וס"ל דא"מח מדאוריי' רק כשאכל וגם שתה לדבריו י"ל ודאי באוכל כזית דנפקא לן מקרא דואכלת ושבעת התם בעינן ג"כ שביעה דשתי' ובלא שתי' ה"ל אכילת כזית רק דרבנן אבל באכל כדי שבעו דאקיים ושבעת כפשטא מחויב מדאוריי' אף בלא שתי' ואפ"ה א"ש הך דינאי דהתם י"ל דש"בש לגרמי' הוא דעביד דשתה רק כוס יין אבל אילו הוי אכל כזית הוי מהני ר"ל בהדי' הא דשתה מיהו בהא דאמר ר"י התם לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שאכל כזית דגן דמשמע דמהני כזית דגן לחוד בלי שתי' מזה משמע כרמב"ן דכזית לחוד הוי דאוריי' ובהכי א"ש מ"ש רש"י שם אתירוצא דבה"ג וז"ל וא"א להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו ואפקינהו ש"בש עכ"ל והשתא ניחא דבעובדא דינאי יש לפרש דמהני הכזית בהדי' הא דשתה ורק מר"י הוא דקשי' לי' וע"ז תי' בה"ג דמיירי כשגם הם אכלו דק שיעור' דרבנן:

ועוד נלע"ד ליישב דברי בה"ג הנ"ל ע"ד שכ' ליישב דברי רש"י הנ"ל ואין להאריך עוד:

כו ורב דימי לפנינו איתא ראב"א וכ"ה בתוס' והרא"ש בסוגיין ע"ש:

כז ולא יצא אדם בק"ש בהרהור אלא בדבור אבל א"צ להשמיע לאזנו כמבואר בדברי הספר ריש פ"ב ע"ש:

גרסינן בגמ' כ"א א' ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר וכ' התו' ד"ה ספק תימה הא ע"כ צ"ל שהוא מסופק גם מק"ש כו' משמע דהשתא ס"ל להתו' דהא דקרא ק"ש ר"ל וגם אמר ויאמר ורק ספק אם אמר א"ו ולתי' הרר"ש מסופק גם אם אמר ויאמר א"כ כשחוזר ר"ל שאומר ויאמר וגם א"ו דויאמר נכלל בא"ו ולפ"ז צריך לחלק הא דגבי בעל קרי א"צ לומר א"ו וסמכינן על מה שאומר ויאמר משום דהתם כיון דחייבוהו בק"ש חייב ג"כ באמירת ויאמר וממילא פטור מן א"ו אבל כאן במסופק בשניהם צ"ל שניהם מיהו י"ל דגם להרר"ש גם כאן אינו חוזר רק א"ו ולא ויאמר ומשום סברת הרר"י דיש לתלות שתיקן הכל כו' רק לגבי ק"ש לא ס"ל להר"ש תי' הרר"י משום דאיכא בק"ש תרתי אבל ויאמר לגבי א"ו שפיר ה"ל הך סברא:

והרשב"א בחדושיו דייק לי' ברישא שם בספק קרא ק"ש כו' ומוקי לי' במסופק גם בא"ו ולדבריו ק' קו' התו' הא איכא בק"ש תרתי וצ"ל כתירוץ הר"י הנ"ל א"כ גם לתי' מהרר"ש דמפ' דויאמר נכלל בא"ו מ"מ צ"ל תי' הר"י משום בבא דרישא וכ"מ ברשב"א באמת אבל בתו' צ"ל הוא דלא דייקו כלל בבא דרישא דמצי מיירי בידוע לו שלא אמ' א"ו. ותו לא ק' בזה הא בק"ש איכא תרתי דזה שייך רק במסופק בשניהם אבל אם ודאי לא אמר א"ו דצ"ל בודאי א"ו ממילא תו ליכא בק"ס תרתי א"נ התו' מוקי הרישא כשאמר א"ו ולא ק' להו דנימא סרכי' נקט ואתי דס"ל כפירש"י לעיל י"ו א' דרק בין כתיבה לכתיבה אמרי' כן אבל הרשב"א לטעמי' שם (עיין במ"ש שם אות י"ח) דס"ל דלאו דוקא בין כתיבה לכתיבה ע"כ הוקשה לו הרישא:

והנה ברבינו יונה משמע דמפ' הסיפא במסופק לו בשניהם. אבל הבבא דרישא דספק קרא ק"ש לא ביאר במאי מיירי וע"כ אינו מפ' כהרשב"א הנ"ל דא"כ הסיפא היינו הרישא עצמה דלהרשב"א הסיפא מיירי בקרא ק"ש ולא אמר ויאמר ובהרר"י כ' דשמעתין אהדדי אתמר אע"כ דהרר"י מפ' הבבא דרישא כמו להתו' ר"ל או בידוע שלא אמר א"ו או בידוע שאמר א"ו ולא אמרינן סרכי' נקט כמו להתו' ועיין:

גרסינן בגמ' כ"א א' ההוא בד"ת וכ' התו' ד"ה ההוא. והא דאמרי' לעיל ב' א' בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא משמע דס"ל דלשמואל דק"ש לאו דאוריי' א"צ לקרות שום פרשה מהתורה כלל ועל כן כ' התוס' בסוטה ל"ב ב' ד"ה ורבי דמרוב סוגיות הש"ס מוכת דקי"ל דק"ש דאוריי' אבל הרד"י כ' בסוגיין וז"ל ס"ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה כו' ולפ"ז אזלן רוב הראיות של התו' הנ"ל אבל הרשב"א שכ' בסמוך וז"ל ק' לי אמאי לא אקשי מק"ש דמדקתני מהרהר בלבו ש"מ דאוריי' כו' משמע ג"כ כשיטת התו' הנ"ל דלשיטת הרר"י לק"מ דהא בעל קרי שאסור לו גם פרשה אחרת לגבי דידי' ה"ל ק"ש דאוריי' גם לשמואל וכיון שהוצרך להתירו לו פרשה אחרת ממילא עדיף טפי בק"ש אע"כ ס"ל גם הוא כפי' החו' הנ"ל:

ודע דאף להרר"י דשמואל דהכא ר"ל לאו דאוריי' למיקרי ק"ש דוקא אלא סגי לי' בפרשה אחרת. מ"מ היינו דוקא לשמואל אבל לר"א דפליג עלי' עיקר ק"ש דאוריי' ודוקא ק"ש ולא סגי לי' בפרשה אחרת ור"י משמע דמוסיף עלה בספק התפלל ומודה בק"ש לר"א וא"כ הלכה כר"י ור"א לגבי שמואל דק"ש דאוריי' ודוקא פרשת ק"ש ולא פרשת אחרת. וא"כ לדינא כל הפוסקי' שוין כנ"ל:

כח נראה דהלכה כר"י כו' זהו שיטת התו' ומשמע דלדבריה' בספק התפלל יכול להתפלל חובה וא"צ להתנות שאם כבר התפלל יהא לנדבה כמ"ש הרשב"א שהרשב"א כ' כן אליבא דרבינו האי דלדידי' מיירי הך דר"י כשמחדש דבר שע"ז כ' הרר"י דהיכא דספק לו אם התפלל ג"כ לא גרע משאם מחדש דבר ע"כ לדידי' כמו בשאם מחדש דבר לרבינו האי היינו בנדבה דוקא וכמ"ש הרמב"ם להדיא ע"כ גם בספק התפלל ג"כ רק בנדבה וע"כ צריך להתנות אבל להתו' מהני ספק בלי תנאי ובהכי א"ש מה שהביא הטור שיטת ר"י ושיטת ר"ה ונסתלק קו' הב"י שכ' וז"ל וכיון שלענין הדין שוין הן תימה על רבינו כו' ע"ש:

ודע דלהתו' אין דין חידוש מבואר בש"ס דק בדברי שמואל ואיהו מיירי במתפלל עם הצבור ויש לומר דלמא דוקא עם הצבור מהני חידוש דלגבי הא אמרינן יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי אבל ביחיד לא. אבל לרבינו האי שמפ' דדברי ר"י מיירי בחידוש ור"י הא מיירי ביחיד ש"מ דאפי' ביחיד ג"כ מהני חידוש וה"ז עוד נ"מ בין שיטת ר"י לשיטת רבינו האי:

והרי"ף מפ' דר"י מיירי