ביאור מרדכי ברכות כג

כו' דהא קושי' זו דלמ"ל קרא לא הוזכרה כלל בסוגיא וע"כ פירש"י שם פי' אחר בהך תי' בדוחק גדול וע"כ מייתי הספר ראי' מהך תי' הש"ס דאוקי בשבועה שלא אשתה צ"ל ע"כ דקו' הש"ס הי' למ"ל קרא וכפיר"ת ורצ"ל וראי' מהתי' בגמ' דשבועה שלא אשתה כו' וכיון לתי' האבע"א הנ"ל:

יח למאי נ"מ לאפוקי אחרים גם נ"מ באסתפקו אם ברכו ב"ה דאי דאוריי' חוזרות ומברכות ואם דרבנן ה"ל ס' דרבנן ולקולא כמבואר ר"ס קפ"ו וס"ס ר"ט:

יט ונשים לא נטלו חלק בארץ. ז"ל התו' ב"ב פ"א א' ד"ה למעוטי ומכח ההיא משנה לא הי' מניח ר"ט לגרים לברך ברכת הזימון לפי שא"י לומר שהנחלת לאבותינו כו' ובודאי שאין ר"ל דמשו"ה אין הגר מחויב בב"ה מדאוריי' ולכן א"י להוציא אחרים דז"א כ"א לפירש"י כאן דבנשים אבע"ל משום ה"ט דלא הי' להם חלק בארץ אבל התו' כאן הרי חלקו על רש"י ופירשו משום דלא מצו אמרי ברית ותור' הוא דאב ע"ל אבל משום שלא נטלו חלק בארץ לא קמבע"ל ומשו"ה לא קמבע"ל בכהנים ולוים וה"הד בגרים:

גם הלשון שא"י לומר כו' משמע דמשום חסרון האמירה הוא. וצ"ל דר"ת ה"ק כיון דבעינן למימר שהנחלת לאבותינו והוא א"י לומר שוב א"א לשומעי' לצאת בברכתו (עיין בב"י ר"ס קצ"ט) והא דמשמע בסוגיין שאם הנשי' מחויבות מדאוריי' יכולות להוצי' אע"ג דמ"מ הרי א"י לומר ברית ותורה וא"כ איך יצאו השומעים י"ח אמירת בריח ותורה צ"ל דמ"מ נ"מ באבע"ל זו כשיאמרו השומעים ברית ותורה ואין מתכוונים לצאת רק בשאר הברכה או נ"מ בברכת הזן ורחם אבל ברכת הארץ רוצים לומר בעצמם והא דקא' ת"ש דאשה מברכת לבעלה צ"ל ג"כ דברית ותורה אומר הבעל ועונה אחריה מה שהיא אומרת והא דלא מוקי לה בעונה אתריה הכל דזהו פשיטא כמ"ש במאור אבל ר"ת מיירי במתכוין לצאת בכל הברכה מפי הגרד וע"ז שייך לפי שא"י לומר שהנחלת לאבותינו:

כ ולפ"ז כהנים ולוים פטורים וה"הד גרים מה"ט כמ"ש בהג"א ב"ב שם וז"ל ור"ש אומר אע"ג דאמו מישראל כו' מ"מ אין חיוב מן התורה בב"ה כו' וכ"מ גם בהג"א בסוגיין ע"ש:

כא פטורין. משמע דלמאי דקיימינן השתא כהן א"י להוציא זרים שמחויבים מדאוריי' וק' הא דגרסינן בערכין ד' א' הכל מצטרפין לזימון כו' דקאכלי כהנים תרומה או קדשים והזר קאכיל תולין ע"ש ולפמ"ש במג"א סי' קצ"ו סק"א בשם הגמ"נ אחד אוכל חלב ושנים אוכלין בשר דוקא האוכל חלב מברך וכן כאן דוקא הכהן מברך אבל לא הזרים שהם א"י לאכול עם הכהן א"כ ש"מ דהכהן מוציא זרים וצריכינן לדחוקי דגם הברייתא דערכין איירי דקאכלי זרים שיעורא דרבנן גם ק' הא דתנא דבי ר"י בגיטין נ"ט ב' וקדשתו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון דדאוריי' הוא כמ"ש במג"א סי' ר"א סק"ד למאי הלכתא:

וצ"ל דפירושו לברך בתורה ראשון וכגון בפ' זכור ופ' פרה דהוי דאוריי':

כב הלכה כר' יוסי כצ"ל:

כג ועוד דקי"ל כר' יהודה כו' משמע דמשו"ה קי"ל דמחויבים מדאוריי' ולא דמו לנשים וקשה נהי דמה"ט יכולין הכהנים לומר שהנחלת לאבותינו דלא גרעו מגרים דיכולין לומר מ"מ הרי לענין בכורים כ' התו' ב"ב שם וז"ל והא דאמר בפ"ב דמכות כו' אתי שפיר כר"י וסמיך אלתת לנו דסיפי' דקרא עכ"ל וא"כ גם בב"ה רחמנא פטרה להו דאיקרי כאן על הארץ הטובה אשר נתן לך וליכא ותדע דאל"כ הדר תקשה מאי קמבע"ל בנשים וכי גרעו בהך סברא דשהנחלת לאבותינו מגרים דיכולים לומר כן אע"כ דמ"מ כיון דלא נטלו חלק בארץ ס"ד למפטרינהו מדיוקא דקרא וה"הד בגרים או בכהנים ולוים ומדברי התו' שם דמשמע דיכולים להוציא בב"ה מדאוריי' אף דלא שייך בהולתת לכו אין ראי' דאינהו לא נחתו כלל לפוטרן מב"ה מטעמא דדיוקא דקרא דלא ס"ל כרש"י ורק מטעם דא"י לומר שהנחלת לאבותינו משא"כ לשיטת רש"י בסוגיין אכתי ק' כדאמרן ובדוחק יש לע' דברי הספר דה"ק דאפי' ר"מ דס"ל דכהנים אין קורין לאו משום דלא נטלו חלק בארץ דז"א דגם ר"מ מודה שזהו שהי' להם שדה מגרש מיקרי חלק בארץ רק מפני שלא בא להם חלקם מכח ירושת אבות כשאר ישראל ולא מצי אמרי אשר נשבע ה' לאבותינו משו"ה ס"ל לר"מ דאין קורין וכמו דס"ל ג"כ גבי גרים דאפי' בני קני שנטלו חלק בארץ אין קורין מה"ט שלא בא להם בירושת האבות וממילא לר"י דפליג בגרים ה"הד בכהנים ולוים וס"ל דשפיר מיקרי נחלת אבות אבל הא פשיטא מבחוץ דזה שהי' להם שדה מגרש מיקרי שפיר חלק בארץ וכיון דאין הלכה כר"מ משום דפליגי עלי' ר"י ולר"י שפיר קורין אבל גבי נשים שלא נטלו כלל חלק בארץ שפיר קמבע"ל בב"ה אי ממעטינן להו מדיוקא דקרא או לא' כנ"ל לפרש:

כד וכן פירו' בתו' דבמס' בכורים כונתו להברייתא דמייתי בירושלמי שהביאו התוס' ב"ב שם דבתוספתא דבכורי' שלפנינו לא ס"ל לר"י הכי רק בבני קני ע"ש:

כה הלכה כר"י משמע דעת הספר למסקנא דתפיס כשיטת הרא"ש דבעיין בנשים לא אפשיט' וגם דמי שא"מח מדאוריי' א"י להוציא המחויב מדאוריי' ורק כשאכל שיעורא דרבנן ובכה"ג מיירי הך תוספתא דמייתי הש"ס למיפשט מיני' וכת' הטור בסי' קצ"ט ע"ש הר"י כהן דמכאן משמע דנשים מצטרפות ופי' דס"ל הא דתנן לקמן מ"ה א' אין מזמנין על הנשים ר"ל דאין מחויבים לזמן עליהן אבל מ"מ אם רצו לזמן מזמנין כיון דאיכא דעות. והוכיח כן מכאן. דאי אמרת דאין מצטרפות מאי קמבע"ל אם מוציאות אחרים הא בלא"ה ליכא בהו צירוף וס"ל דלא מיירי בסוגיא בנשים דאין בהן זימון ובאינו בקי (דבבקי בלא"ה אין א' יכול להוציא חבירו בשנים כדאמרי' שם ע"ב) דא"כ לא שייך לשון הש"ס למאי נ"מ לאפוקי רבים י"ח כו' כיון דלא מיירי רק מא' השומע אע"כ דמיירי באיכא שלשה וזימון וא"א דאין מצטרפות פשיטא שא"י להוציא וא"ל דהא גופא קמבע"ל להש"ס אם חייבות מדאוריי' אז מצטרפות אבל אי אמרת דרבנן אז א"ע. דא"כ ה"ל לש"ס לומר הך נ"מ ולא ה"ל לומר נ"מ להוציא אחרים כיון דאם רק מדרבנן אפי' להצטרף א"י אע"כ דאף אם מדרבנן אפ"ה מצטרפות ורק אבע"ל אם מציאו' אחרים וא"ש:

והר"ם שהשיב על דברי הר"י הכהן צ"ל דמפר' אבעיין לגבי שנים שאין זימון ביניהם ובאינו בקי וכנ"ל וכ"מ בתו' סוכה ל"ח א' ד"ה באמת שהקשו מאי קמבע"ל כאן תיפשוט מתוספתא דתנא התם אין אשה מוציאה אחרים י"ח ותי' דהתם משום דאין מצטרפות הוא וא"כ צ"ל הסוגיא כאן לא מיירי מהיכא דבעי לאצטרופינהו אלא מיירי בשנים שא"צ צירוף ובאינו בקי כנ"ל ולפ"ז להר"י הכהן נשאר קו' התו' הנ"ל דתיפשוט לי' מהתוספתא:

אמנם לפמ"ש הב"י סי' קנ"ט בשם הר"ן וז"ל בב"ה היכא דאיכא ג' לבר מנשים מצטרפין משום דהשתא אין צירופן ניכר ע"ש א"ש הסוגיא ולא בעינן תו לדחוקי ולאוקמי בב' דוקא ובאינו בקי אלא אף בזימון מיירי ואפ"ה לא ק' אהתוספתא דמייתי התו' דמצי מיירי בליכא ג' רק בהדי' נשים ובסוגיין