ביאור מרדכי ברכות יח

אבל עיקר הדין דבתפילין מברך שכ' הטור זהו ודאי קאי על בין ג"לת אך הד"מ תופס בזה שלא כדעת התו' וסומך על דברי ר"ת ות"הד ומהרי"ק דלעיל דאין לענות קדיש וקדושה בין ג"לת וס"ל להד"מ מסברא דלא עדיף ברכת תפילין מעניית קדיש ואע"ג עצמם כ' דין זה דאין לענות קדיש בין ג"לת לעיל י"ג ב' ד"ה שואל ואפ"ה כ' כאן לברך בתפילין גם הספר הביא לעיל דבר זה ואפ"ה משמע כחן דלתי' הא' מברך מ"מ הד"מ פסק כן דרך פשרה כיון דלהרא"ש והרשב"א י"ל דאין מברך גם להר"מ מקוצי אין מברך ע"כ מחלק לעשות כמותן עכ"פ בין ג"לת אבל קודם ג'"לת נקט כפשט דברי התו' כנלע"ד באור דברי הד"מ ונסתלקו כל קו' אבן העוזר בזה ע"ש:

וכ"ז באמצע אבל בין הפרקים שלא בין ג"לת בזה כ' הרא"ש בתשו' דיניח תפילין ומברך עליהן ופסק כן בש"ע בלי חולק מיהו בטלית כ' בהגהה דילבש ולא יברך:

טז בין קבלת מלכות שמים לואהבת כו' משמע דס"ל כהטור דבין ב"ש"כ"מ"ל"ו לואהבת ימתין אבל הרוקח ואבודרהם כ' להמתין בין אחד לב"ש"כ"מ"ל"ו וירא שמים יוצא ידי שניהן:

יז מפסיקין היו אבל לא היו שוחקין אלא שהיו אומרי' ב"ש"כ"מ"ל"ו וכן הוא ברש"י שאצל הרי"ף. ואינו מובן ומסתמא הכוונה לפי' ראשון שברש"י שם וכצ"ל מפסיקין היו אלא שהיו שותקין ולא היו אומרים בש"כ"מ"ל"ו:

יח דרך רגילותו כו' זה לשון רש"י סרבי' נקט אין לטעות מכאן עד אמת ויציב וא"צ לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו עכ"ל ופי' הרשב"א דר"ל שאם מצא עצמו מלמען ירבו ולמטה והוא מסתפק אם קרא מה שלמעלה ממה שהוא מוצא עצמו בו כגון שמצא עצמו בועשו להם ציצית וא"י אם קרא תחלת הפרשה או לא חזקה אמרה כיון שהוא זכור שאמר למען ירבו וכ' הרשב"א דמשמע מדבריו דבשאר הפרשיות אין הדין כן דבאם מצא עצמו באמצע שאר פרשיות והוא מסתפק אם אמר מה שלמעלה הימנו אם לאו צריך הוא לחזור עד המקום שהוא ברור לו שקרא כו' וכעין ראי' לדבריו מדנקט למען ירבו כו' ומיהו לא מסתבר כו' ולמען ירבו דנקט משום טעה בין כתיבה לכתיבה כו' עד ר' אחא רבה נתפלל כו' חזקה כיון עכ"ל משמע דלרש"י הא דאר"י סרכי' נקט לא קאי אסיפא דבין כתיב' לכתיבה אלא אעיקר הדין דברישא דטעה וא"י נהכן טעה חוזר לראש עלה דהא אר"י דכשפתח למען ירבו וא"י היכן טעה בפרשת ויאמר א"נ לחזור לראש ומינה דייק רש"י מדנקט למען ירבו דש"מ דבשאר הפרשיות אע"ג דיודע שקרא תחלת הפרש' ומוצא עצמו למטה וטעה במה שלמעלה לא אמרי' סרכי' נקט אבל הרשב"א והטור מפרשים דברי ר"י אסיפא בטעה בין כתיבה לכתיבה ומ"מ מודה הרשב"א בהך דרש"י דבטעה וא"י להיכן טעה דבאם זוכר שאמר למעלה והוא מוצא עצמו מלמטה דאמרי' דמסתמא אמר כל מה שבנתים דסרכי' נקט אדרבה ס"ל טפי מרש"י דאפי' בשאר הפרשיות אמרי' כן וכ"מ ממה שהביא הירושלמי בתפלה דשם לא מצינו הדוגמא דטעה בין כ"לכ דאין בתפלה שתי לשונות שוות אלא קאי אטעה וא"י להיכן טעה ויודע שאמר התחלה ומוצא עצמו בסוף אמרי' חזקה התפלל גם מה שבנתיי' ולכן העתיקו האחרונים דין זה בפשיטות וכ"מ שפי' הספר דר"י מכל הדינים דתני תנא קמי' קאי:

יט במס' שמחות פי' דאיתא זלמי כו' כאן חסר התחלת הדיבור וקאי אהא דהשיב ר"ג אסטניס אני ובמס' שמחות ר"ל בפ' ואלו מגלחין דשם בהלכות חונן בד"ה גרסי' פ' היה קורא מבואר בדברי הספר יותר והיינו כשיטת התוס' והרא"ש ודלא כר"ת ע"ש:

כ והלכה כת"ק זהו לשון הרי"ף וכ' הב"י היינו משום דס"ל כר"י דמוחלפת השיטה וא"כ ס"ל לרשב"ג דרשאי להחמיר וקי"ל הלכה כרשב"ג והלכה כת"ק ר"ל לפום משנה שלפנינו:

אבל הספר תפס כר"ש דלא מחליף ואפ"ה פסק כת"ק ולכן מסיק ע"ז ואע"ג כו' ומיהו אנן כו' גם בלא"ה דעת הרי"ף והרמב"ם דלא קי"ל כרשב"ג בכ"מ רק היכא דמסתבר טעמי' עיין בכ"מ פי"א מטומאת מת דין ט' וצ"ע:

הדרן עלך היה קורא א אפי' צורך בהם פי' דלפעמים צורך בהם אפ"ה חייבים:

ב צורך בהם פטורים ומ"מ דוקא אותן ט"ש בהם צורך לנשיאת המטה אבל המלוין לעולם חייבים כ"ה בש"ע מדברי הרמב"ם:

ג רצה לברך הרשות בידו. נלע"ד דדוקא בשאר מצות