ביאור מרדכי ברכות יז

הב"י דהת"הד ומהרי"ק נקטו כן להלכה ולמעשה דאין לענות בין גאולה לתפלה ושגם ר"ת בסמוך שהי' ממתין בעושה פלא ס"ל כן וכ"פ בש"ע:

י והאלפסי חולק בזה. בהגהת גדולת מרדכי דחק לגרוס והאלפסי חילק ביו"ד משום דבק"ש קיימינן הכא ותפלה חמורה. ולענ"ד כ' דגם הגירסא שלפנינו נכונה משום דלר"ת צ"ל דלכתחלה רשאי להמתין כדי לגמור את כולה ולרב אלפסי יד דס"ל דגבי תפלה אם שהה כדי לגמור את כולה שחוזר לראש א"כ עכ"פ נהי דבק"ש קיל' מתפל' בחד דרגא דבאם שהה דיעבד דא"ח לראש מ"מ לכתחלה ודאי דאסור לשהות כדי לגמור את כולה וא"ש כנלע"ד:

יא שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק וכ' הרא"ש והרר"י דהיינו מפני הכבוד דוקא וכן בסיפא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפי' בא"הפ פוסק ג"כ ר"ל מפ"הכ וכ"מ בהא דמייתי עלה הא דרב בר שבא ולא פסיק לי' רבינא משום דלא חשיב עלי':

ואם לכ"א פוסק אמאי לא אפסיק לי' רבינא דאע"ג דרבינא הי' גדול ממנו מ"מ הרי לכ"א פוסק יד אע"כ דרק מפ"הכ הוא דפוסק ורב"ש דהי' קטן מרבינא לא הי' דינו כמפ"הכ ולכן יש לתמוה על ה"המ פ"ג ממגילה דין ט' שכ' דלהרמב"ם בימים שא"ג בהן אפי' לכ"א פוסק וקשיא הא דרבינא וצ"ע:

אבל בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל דבא"הפ אינו פוסק נחלקו בו הרא"ש והרר"י דהרר"י מפ' דא"פ כלל אפי' מפני היראה וחמירי מק"ש אע"ג דבדין בין הפרקים שוה לק"ש מ"מ לענין בא"הפ חמיר מק"ש ולדבריו צ"ל הא דאמר ר' חייא פוסק ואין בכך כלום זהו קאי רק אב"הפ או דפליג רבה בהא על ר"ח ולר"ח באמת לא חמיר מק"ש אבל הרא"ש מפ' דבא"הפ אינו פוסק ר"ל כמו בב"הפ דהיינו מפ"הכ לזה אינו פוסק בא"פ אבל מפ"הי פוסק ודינו שוה לק"ש ממש וכ"כ הרמב"ם להדיא וכן הוא בש"ע:

יב אבל בתענית הכתוב לאי בזה נסתלקה תמיהת הש"ג כאן אות ג' מהא דעוברה שהריחה כו' ע"ש:

יג אבל בולע לא. גם בזה נסתלקה תמיהת הש"ג הנ"ל:

יד שטועם דבר ופולט א"צ ברכה כו' ואפי' בטועם רביעית ויותר א"צ ברכה כיון דפולט דדוקא לענין תענית מחלקינן בין עד כדי רביעית ליותר מרביעית כמ"ש ברא"ש ובמ"כמ:

טו מכאן משמע דמותר כו'. הנה הטור כתב דבתפילין יכול להניח ולברך עליהן. אבל בטלית יכול ללבוש אבל לא יברך. וכ' הב"י הא דמתיר הטור בטלית ללבוש הוא דוקא עד שלא גמר גאל ישראל אבל משגמר גם ללבוש אסור ולהטור צ"ל הא דמחלקין התו' דתפילין שייכי לתפלה טפי מטלית דלכאורה לא שייך הך סברא לחלק רק לענין הנחה ולבישה אבל כיון דגם בטלית שרינן הלבישה ורק דאסור לברך על הטלית ובתפילין מברך אין בזה סברא לחלק וי"ל דה"ק התו' דתפילין שאנו מניחין בשביל שיש להן שייכות לתפל' וכיון דשרינן להניח ממילא עבדינן כמצותן ומברכינן עליהן אבל הטלית גם הלבישה אילו הי' הפסק ע"י לבישה זו אסור אפי' ללבוש ורק משום דליכא הפסק בלבישה ולא גרע מעוסק במלאכתו בשעת הברכה לכן שרי ללבוש וכיון דאינו מותר ללבוש משום שזמנו עכשיו ללבוש ורק משום בלבישה הפסק ע"כ סגי לן בלבישה אבל אסור לו לברך:

כ"ה סברת הטור אליבא דתו' וכ' הב"י דהרא"ש והרשב"א כ' סתמא ולא הזכירו כלום מן הברכה לדבריהם י"ל דגם בתפילין דוקא להניחן שרי אבל לברך עליהן אסור אבל בטלית גם הלבישה אסור וכ' דא"כ צ"ל דמיירי משגמר גאל ישראל לכן אסרו הלבישה אבל עד שלא גמרו אין סברא כלל לאסור הלבישה כיון דאין בלבישה הפסק ופסק כן הב"י דבתפילין שרי רק להניח בין גמר ג"י בין לא גמרו אבל לא יברך עליהם ובלבישת הטלית משגמר ג"י לא ילבש ועד שלא גמרו ילבש אבל בד"מ פסק כמשמעות התו' והספר דתפילין יניח אפי' בברכה ומשמע דבטלית מסכים לפסק הב"י אך מחלק בד"מ דהא דרשאי לברך בתפילין הוא רק עד שלא גמר ג"י אבל משגמר יניחם ולא יברך ופשוט דהתו' והספר כאן כ' להדיא נגד דבריו שכתבו שמותר להניח תפילין בין ג"לח ועלה דהא כ' מ"מ יש לחלק כו' והר"מ מקוצי כו' בלא ברכה דמשמע לתי' הא' בירך עליהן אפי' בין ג"לת. גם דברי הטור בהא שמניח תפילין ומברך מפורשים דאפי' בין ג"לת מיירי. ורק בהא דמשמע לדייק מדברי הטור שכ' דבטלית לא יברך דמשמע אבל ללבוש שרי זה מוקי הב"י עד שלא גמר ג"י