ביאור מרדכי ברכות טז

איכא קרא אבל בשאר מצות ליכא קרא מ"מ כיון דרבנן החמירו לדמות שאר מצות לק"ש דאפי' דיעבד לא יצא משו"ה חדש פסול אפי' דיעבד אבל לד' יודא דבק"ש עצמו יוצא כל אדם דיעבד נהי דמשו"ה חרש שא"ר לשמיעה פטור מק"ש אפ"ה בודאי כשתקנו בשאר מצות לדמות לק"ש הוא לחומרא לענין לכתחלה אבל לא לענין שיהא החרש פטור דלחומרא תקנו ולא לקולא וממילא כיון דנשאר החרש בחיובא דילי' ה"ל בר חיובא ומוציא אחרים בדיעבד אבל במסקנא דשמעתין דבשאר מצות ל"פ ולכ"ע יצא אבל לכתחלה לא ומקרא דהסכת ושמע לפ"ז כיון דבשאר מצות גופייהו מקרא יליף דצריך להשמיע לכתחלה ממילא בחרש דא"ר לשמיעה אפי' דיעבד לא יצא משום דא"ר וה"ל שפיר א"מח בדבר וא"י להוציא אפי' דיעבד וא"ש:

אולם לפ"ז לכאורה יש להק' לס"ד דש"ס דמוקי למתני' דמגילה כר' יוסי ולא כר' יודא וכ' הרשב"א שם ע"ש הראב"ד והא דלא פליג ר' יודא בסיפא דמכשיר בקטן והל"ל ר' יודא מכשיר בחרש ובקטן ה"ט משום דסמיך אהא שמתיר כאן בק"ש ולהנ"ל די"ל חרש גרע משום דא"ר לשמיעה יש מקום לומר דאפי' דיעבד לא יצא בחרש:

ורק כיון דבק"ש יליף מן שמע ובשאר מצות דאכתי לא אסיק מקרא דהסכת ושמע משו"ה ס"ל להש"ס דבשאר מצות אין לחלק בין חרש לשאר אינשי והרי הילפות' מקרא דשמע אינו מפורש במתני' א"כ מגופא דמתני' כאן ה"א דק"ש ושאר מצו' לר' יודא שוין וממילא בחרש אפי' דיעבד לא יצא וכיון דהאמת לא כן הוא דבאמת טעמא דר' יודא בק"ש מן שמע ולא בשאר מצות וחרש כשר א"כ הדר הל"ל התם ר' יודא מכשר בחרש ובקטן לאותו ס"ד וי"ל דלק"מ דדוקא אי ר' יודא מודה דלכתחלה לא אז יש מקום לומר דבחרש גרע אפי' דיעבד משום דא"ר לבילה אבל השתא כדאוקים כר' יוסי דהוי ס"ל דלר' יודא אפי' לכתחלה נמי תו אין לחלק בין חרש לשאר אינשי ולכן באמת לפום הא דקא' הש"ס ודלמא ר"י הוא ובק"ש עצמו דיעבד דוקא ולכתחלה לא כדפירש"י דהשתא יש מקום לומר דחרש גרע אם ק"ש ושאר מצות שווין אלא דא"א משום דלר' יודא בק"ש מן שמע יליף כראב"ע משא"כ בשאר מצות ולכן בשאר מצות גם בחרש מהני דיעבד הוכרח הש"ס לדחוקי ולומר כולה דר"י הוא וחסורי מחסרא דליכא השתא לפרושי דרישא אתי' כר' יוסי דתקשה דה"ל לר' יודא למיפלג עלה גבי חרש לענין דיעבד מיהא כיון דהשתא ל"ל דסמיך אמתני' דבמתני' אין הטעם מפורש וה"א דגם בשאר מצות מצריך ר"י להשמיע לכתחלה מדאוריי' וחרש פסול וה"ל לר' יודא לאשמעינן הכשר דחרש דיעבד אע"כ דכולה ר"י היא ומיושב היטב תמיהת התו' והיינו דק' לי' לירושלמי לפי' הראב"ד דמייתי הרשב"א שם דה"ל לר' יודא ליפלוג גם בחרש היינו משום דבירושלמי תופס דבק"ש לכתחלה לא ולא אוקים כולה כר' יודא וק' לי' שפיר והוצרך לשנוי לית כאן חרש:

והנה ברש"י שם ד"ה בד"א משמע דס"ל אליבא דר' יודא דאפי' בלא הגיע לחינוך בדיעבד יצא וכיון רש"י בזה לתרץ קו' התו' שם ד"ה ור"י ממ"נ במאי מיירי אי בהג"ל מ"ט דרבנן ואי בלא הג"ל מ"ט דר' יודא דהא הוי א"מח בדבר ורש"י ס"ל דהא דא'"מח בדבר א"י להוציא הוא רק מדרבנן כדברי היש"ש הנ"ל ובדאוריי' תקנו אבל במגיל' דרבנן עכ"פ דיעבד יכול להוציא אע"ג שא"מח ורק בשוטה דאינו בר דעת כלל בזה מודה ר"י דפסול דיעבד ולדבריו ג"כ א"ש הא דלא מוקי הש"ס כר"י ובחדש אפי' דיעבד לא משום דה"ל אמת לסברת הב"ח הנ"ל אליבא דרמב"ם משום דלר"י דמכשיר אפי' בלא הג"ל ע"כ ס"ל דבדיעבד אף א"מח מוציא וממילא לא גרע חרש והרמב"ם דפוסל חרש הוא לדידן דס"ל דפסול דיעבד בלא הג"ל כרבנן וס"ל דא"מח אפי' דיעבד א"י להוציא ע"כ גם בחרש דא"ר לשמיעה ה"ל א"מח וא"י להוציא כנ"ל וגם לפ"ז ק' דהל"ל ר"י מכשיר בחרש ובקטן דהא ממתני' דהכא לא נשמע חרש די"ל דגרע דה"ל א"מח ורק מדמכשיר ר"י בלא הג"ל וע"כ דס"ל דא"מח יכול להוציא דיעבד ע"כ גם בחרש כשר דיעבד א"כ הדר ה"ל לר"י למינקט גם חרש דמ"ש דנקט קטן ושביק חרש כיון דאידי ואידי מחד טעמא כשרים דיעבד. וצ"ל ג"כ כנ"ל דממ"נ. לס"ד דבק"ש אפי' לכתחלה שרי לר"י ממילא חרש כשר ונשמע ממתני דהכא ול"צ ר"י לאשמעינן. ולפום הך סברא דש"ס דר"י מודה לכתחלה דלא באמת מסיק הש"ס דכולה ר"י היא והכריחו להש"ס באמת קו' זו מדלא תנא ר"י מכשיר בחרש ובקטן וגם לפ"ז הירושלמי דס"ל דלר"י לכתחלה לא ולא אוקי כולה כר"י צ"ל דלית כאן חרש וכפי' הראב"ד:

ו רב נחמן ב"י וגירסא דידן רב אחא ב"י וכ"ה בהרי"ף והרא"ש:

ז מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד פי' דב"ה לא אתו רק לאפוקי מדב"ש דס"ל דלעיקר מצות ק"ש בעינן קימה בשחר ושכיבה בערב ע"ז פליגי ב"ה דמצות נ"ט לאו בהא תליא אבל מודה דמשום חסרון כוונה צריך לעמוד:

ח וכשיגיע לואהבת הולך לו וברא"ש והרשב"א הביאו דעת הסוברים דבעינן לעמוד עד על לבבך שלא יהא נראה כעראי וכ"פ בש"ע:

ט דמשמע לקמן פ' אין עומדין כו' וכ"ה בתו' בסוגיין וכבר תמה בת"הד סי' י"ב דלא משמע מידי בפ' אין עומדין ובס' אבן העוזר כ' לפרש דמאין משמע כן להתו' ע"ש ולדינא כבר הביא