ביאור מרדכי ברכות טו

דהלכה כרבנן כאן מדקי"ל כר' יודא לקמן:

איברא אף אי נימא כדס"ל להרשב"א דלראב"ע הא דלכתחלה לא מן שמע נפקא לי' מ"מ יש לקיים הראי' של התו' דהרי הרשב"א סיים וז"ל ותמיה לי אמאי לא אמר ס"ל כר"מ עכ"ל ולישב י"ל ודאי דדוחק למידרש קרא דשמע רק לכתחלה דבדאוריי' אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כנ"ל ורק די"ל לר' יודא וראב"ע תרתי ש"מ מהך קרא דשמע חדא לכדרבנן דבכל לשון יוצא וממילא ש"מ דצריך להשמיע כדקא' הש"ס לקמן אליבא דר' יוסי ובכה"ג שפיר דמי לומר כיון דעיקר קרא להתיר בכל לשון קאתי ולא לאזהרה שישמיע אלא דממילא ש"מ בכי הא איכא למימר דלא ש"מ ממילא רק לכתחלה אבל לא בדיעבד ודמיא למ"ש התו' יבמות ק"ד ב' ד"ה דאר"ז ובמנחות י"ח ב' ד"ה ואר"ז וז"ל וי"ל דלא משמע לי' עיכובא כיון דלא כתיב בלשון ציווי עכ"ל ה"נ הכא למאן דאוקי עיקר קרא דשמע דיוצא בכל לשון ליכא ציווי ואזהרה שישמיע רק דממילא ש"מ וע"כ ליכא בי' עיכובא אבל ר' יוסי ס"ל כרבי ומוקי שמע רק לאזהרה וע"כ אפי' דיעבד לא יצא לדידי' וא"ל הא בש"ס לקמן לא קא' הכי אלא דלר' יודא מוקים שמע רק שיוצא בכל לשון ולר' יוסי תרתי ש"מ י"ל דהיינו בס"ד דסוגיא דאכתי לא אסיק הברייתא דראב"מ דדריש שמע לכתחלה אבל למסקנא ודר' יודא ס"ל כראב"ע צ"ל דלר' יודא תרתי ש"מ ור' יוסי ס"ל לגמרי כרבי ובלא"ה צ"ל כן לפמ"ש הראב"ד שהביא הרשב"א לקמן בסוף הסוגיא וז"ל דר' יוסי סבר כיון דבשאר מצות נמי לכתחלה צריך שמיעה מדכתיב ושמע א"כ שמע דכתיב גבי ק"ש למ"ל ש"מ לעיכובא עכ"ל ואי נימא דגם למסקנא אמרי' דלר' יוסי תרתי ש"מ ליכא יתורא כלל לא בשאר מצות דלא ילפינ' מק"ש ולא בק"ש דהא עיקר קרא לגופא דיוצא בכל לשון אע"כ דהראב"ד מפרש דלמסקנא הדרינן מהך דלר' יוסי תרתי ש"מ אלא אמרינ' דר' יוסי כרבי ס"ל אבל ר' יודא ס"ל כרבנן ותרתי ש"מ ולכן מחלק בין לכתחלה לדיעבד ולכן שפיר קא' הש"ס ורבנן ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא ודרשי שמע שיוצא בכל לשון ואפ"ה לכתחלה צריך שמיעה דתרתי ש"מ וא"ש ראי' התו' והספר ומכ"ש למ"ש הראב"ד עוד שם וז"ל ור' יודא סבר שמע דכתיב בק"ש בכל לשון שאתה שומע הוא ושמיעה לכתחלה נפקא לן משאר כל המצות דכתיב ושמע עכ"ל דא"ש הסוגי' דשפיר קא' רבנן ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא והא דלכתחלה לא מן ושמע דגבי שאר מצות נפקא לי':

ובזה נסתלק היטב תמיהת הרשב"א מעל הראב"ד הנ"ל שכ' שם וז"ל ולדידי קשה לי דהא ראב"ע דמצריך שמיעה בק"ש לכתחלה משמע ישראל מפיק לי' ואפ"ה בדיעבד יצא עכ"ל והשתא א"ש דראב"ע ס"ל כרבנן דרבי תרתי ש"מ ואז ליכא יתורא אבל ר' יוסי ע"כ ס"ל כרבי כאן ואיכא יתורא לעיכובא ובאמת לפ"ז גם לר' יודא ה"מ הראב"ד למימר הכי דדריש שמע לתרתי מילי כמו לראב"ע אלא דא"צ לזה כיון דבלא"ה דריש ר' יודא שמע דגבי מצות לכתחלה ממילא ק"ש בכלל ויש לומר דר' יודא לא דריש כלל שמע רק לכדרבנן דהכא ולהלאה יבואר יותר ברוויחא בע"ה:

אמנם הרשב"א לדנפשי' לא המ"ל הכי דלר' יודא תרתי ש"מ מקרא דשמע דלפמ"ש הרשב"א בתחלת הסוגיא דלקמן הא דתרתי ש"מ אינו כפירש"י שם דמכל לשון שאתה שומע ממילא נשמע דצריך שמיעה אלא הוא ז"ל מפ' דה"ק תרתי ש"מ כיון דריבה קרא דיוצא בכל לשון ע"כ דבעינן השמעת אוזן דהוא דבור דאי לא בעינן השמעת אוזן א"כ ממילא הוי סגי לי' גם בהרהור דס"ל הרהור כדבור דמי א"כ לא הוי צריך קרא לריבוי כל לשון דלא גרע מהרהור:

כן הוא באור דבריו ע"ש ולפ"ז לקמן ך' ב' דדייק רב חסדא ממתני' דבעל קרי מהרהר הרהור לאו כדבור דאס"ד כדבור דמי יוציא בשפתיו ובע"כ צ"ל דגם ר' יודא דפליג התם אסיפא. ומכלל דמודה ברישא ס"ל הרהור לאו כדבור דמי וא"כ תו ל"ל לדידי' דתרתי ש"מ ע"ד פי' הרשב"א אע"כ אם ס"ל לר' יודא דלכתחלה לא מקרא דשמע צ"ל דס"ל כרבי אבל לפירש"י בהך דתרתי ש"מ ממילא שפיר י"ל כדאמרן דלר' יודא תרתי ש"מ או דעכ"פ לראב"ע תרתי ש"מ ובהכי מורווח הא דלא הונח לראב"ד לפרש אליבא דר' יודא דנפקא לי' מן שמע דתרתי ש"מ אבל לראב"ע מודה הראב"ד דתרתי ש"מ כדאמרן ובאמת לשי' הרשב"א מורווח לן הא דלקמן בתו' ד"ה להודיעך דלכאורה תירוצם אינו מובן דא"כ גם לר' יוסי נימא הכי מדאוסר לכתחלה ממילא דאוסר דיעבד וצ"ל דמסברת חוץ לא נחדש חומרא לכתחלה מדרבנן אבל מסברת חוץ נימא טפי דהא דלר' יוסי לכתחלה לא הוא רק מדרבנן ולכתחלה דוקא אבל דיעבד יצא וזה דוחק אבל להרשב"א יש טוב טעם בדבר דלר' יודא דס"ל לקמן הרהור לאו כד"ד וליכא למילף תרתי מקרא דשמע ע"כ שפיר ממ"נ אי דרשינן שמע להשמיע אפי' דיעבד נמי לא ואי דרשינן לבכל לשון ממילא לכתחלה נמי א"צ אבל לר' יוסי דס"ל כד"ד לפי' הרשב"א הנ"ל שפיר ה"א דרק לכתחלה לא אבל בדיעבד יצא ומשום דיליף מן שמע תרתי לבכל לשון וממילא שמעת דבעינן השמעת אוזן ומ"מ כיון דעיקר קרא לבכל לשון אתיא שפיר י"ל לגבי הא דצריך שמיעה דנפקא לי' ממילא הוא רק לכתחלה ולכן הוצרך משנתינו לאשמעינן להודיעך כחו דר' יוסי דאפי' דיעבד לא יצא:

והנה יש לעיין להרשב"א דצ"ל לדידי' ע"כ דר' יוסי ס"ל הרהור כד"ד איך אוקים הש"ס דלקמן מתני' דמגילה כר' יוסי נהי דחרש א"י להשמיע לאזנו ולא יצא מ"מ השומע ממנו וכי גרע מהרהור בעצמו דמהני למ"ד דכד"ד ובלא"ה יש להקשות כן אהרר"י והרא"ש דשקלו וטרו לקמן בסוגי' אם קי"ל דהרהור כד"ד או לאו כד"ד אמאי לא אייתו ראי' מהך מתני' דמגילה גם מהא דתנן בד"ה כ"ט א' זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח והרי לא בלבד לענין שופר מיתנא אלא גם לכל הדברים שאדם יוצא בשמיעה מאחרים בעינן שיהא מחויב בדבר ואמאי הא לא גרע שומע מפי אחרים מאילו הרהר בעצמו למ"ד הרהור כד"ד אלא ע"כ דקי"ל בפשיטות הרהור לאו כד"ד וי"ל דנהי דלמ"ד הרהור כד"ד מדאוריי' דוקא הוא אבל מדרבנן ודאי לא יצא בהרהור כ"א בדיבור וא"ש הך מתני' דמגילה וגם הך מתני' דר"ה הנ"ל ובזה יש קצת סייעתא למ"ש ביש"ש ב"ק פ"ז סי' ל"ז הביאו במג"א סי' קצ"ט סק"ז דהא דשא"מח בדבר א"מ אחרים הוא רק מדרבנן ע"ש ובודאי שכן הוא למאן דס"ל להלכתא הרהור כד"ד מדאוריי' רק להסכמת הפוסקי' דהרהור לאו כד"ד מדאוריי' לא יצא כ"א בדיבור ולדידהו בעינן מחויב בדבר מדאוריי':

והדרינן לקדמייתא דהתו' ס"ל דלמסקנא לר' יודא תרתי ש"מ או דס"ל כהראב"ד וכמ"ש והנה דברי הראב"ד הנ"ל יש להם פנים בהלכה לקמן דבתו' שם ע"ב ד"ה דלמא כ' וז"ל תימה דאין זה בשום מקום דקאמר חסורי מחסרא ולאוקמי אליבא דחד תנא עכ"ל גם במ"ש הרמב"ם פ"א ממגילה דין ב' הי' הקורא חרש השומע ממנו לא יצא תמהו הכל דהא קי"ל כר' יודא בק"ש ולדידי' מסקינן דחרש לכתחלה הוא דלא אבל דיעבד יצא ובב"ח סי' תרפ"ט כתב סברא לדעת הרמב"ם משום שהחרש אין ראוי להשמעת אוזן ה"ל כהא דאמרינן בעלמא דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואכתי ק' בסוגיא דקא' עלה דלמא ר' יודא היא ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי מבואר דלא כהרמב"ם ובט"ז שם תי' דכאן בס"ד לא אסיק הש"ס הא דלר"י לכתחלה לא דנלמד מן שמע אלא הוי ס"ל דהוא רק מסברא ומדרבנן וע"כ מדמה חרש לשאר אינו משמיע לאזנו דיצא אבל למסקנא דלר' יודא נפקא לי' מן שמע שפיר י"ל דבחרש אפי' דיעבד לא משום דה"ל א"ר לבילה וק"ק א"כ ה"מ הש"ס למסקנא לומר והשתא דאתית להכי כו' גם מתני' דמגילה דיעבד הוא:

ונלע"ד דהרמב"ם ס"ל כהראב"ד וא"ש קושי' הש"ס אף כי אסיקנא דהא דלר' יודא לכתחלה לא הוא מקרא דשמע מ"מ ס"ל להש"ס היינו דוקא בק"ש אבל בשאר מצות דליכא קרא ע"כ רק מדרבנן הוא משום לתא דק"ש ובודאי כיון דמדרבנן הוא לחומרא הוא דאמרו דכמו בק"ש לכתחלה צריך שמיעה כן צריך בשאר מצות לכתחלה אבל לקולא לא אמרו שיהא חרש פטור משמיעת המגילה משום דאינו בר שמיעה וה"ל א"ר לבילה דהרי מעיקר הדין א"צ להשמיע וכיון דנשאר החרש בר חיובא ממילא יכול להוציא אחרים בדיעבד ובשלמא לר' יוסי דס"ל דבק"ש אפי' דיעבד לא יצא אע"ג דרק בק"ש