ביאור מרדכי ברכות קלה

דאמרי' עונה בינונית היא ל' יום כו' דעונה בינונית הוא ל' יום מתחלת ראי' לתחלת ראי' וכ"כ הרמב"ן ז"ל כו' שרוב הנשים כך הן רואות מל' לל' כו' וכן פירש"י כו' וז"ל בתוך ימי ל' לראי' אבל אחר ל' בעי בדיקה כו' עכ"ל ונ"ל דדייק מדברי רש"י דנקט אבל אחר ל' כו' משמע ביום ל' לא והא דנקט רש"י מעיקרא בתוך ימי ל' לראי' דמשמע אבל ביום ל' דינו כאחר ל' י"ל דמעיקרא ר"ל בתוך ל' לראי' מלבד יום ראי' הראשונה ואהא דייקינן אבל ביום ל' דינו כאחר ל' והא דנקט לבסוף אחר ל' ר"ל אחר ל' בהדי יום הראי' הראשונה שהוא ביום ל' מלבד יום הראי' הראשונה ודחקו להש"ך לפ' כך שלא יסתרו דיוקי דברי רש"י אהדדי וע' בתשו' ח"צ סי' קי"ד:

ולענ"ד נ' כדפרישית וזהו עצמו יש לדייק בירושלמי בעובדא דשמעון קמטקיא' דאי' התם אם תוך ל' יום אי אתה צריך לקרוע לאחר ל' יום צריך אתה לקרוע. דק' ג"כ הדיוקים אהדדי וצ"ל כדאמרן. ולכן אי' בירושלמי בז"הל וכמה הוא פרק א' לל' יום. דמשמע שלא יהא אלא ראי' א' כל ל' יום משא"כ בש"ס דילן אי' לפרקים עד כמה אר"י עד ל' יום ה"מ לפרושי דר"ל שהראי' השניי' תהא ביום ל' לראי' ראשונה בהדי יום ראי' ראשונה כדאית דמפרשי כן גבי עונה בינונית כמ"ש בש"ך שם ע"ש הפרישה והב"ח. לכן הביאו הראי' מירושלמי לפ' לן דמל' יום לל' יום בעינן ר"ל כ"ט יום יהיו בין שתי הראיות כדקא' בירושלמי כמה הוא פרק א' לל' יום. כן נ"ל:

ג דוקא כמו כו' בתו' נקטו רק חדקל ופרת וא"ש תיבת כמו לרבויי פישון וגיחון אבל הספר דנקט כולהו ד' נהרות ע"כ צ"ל דהך כמו אתא לרבויי כל הנהרות כ"כ במג"א סי' רכ"ח ס"ק ג' ונ' דמ"מ א"א לברך על שאר הנהרות דא"א לנו לדעת אם נשתנו או לא משא"כ בחדקל ופרת מבואר מקומן בגמ' נ"ט ב'. וכמ"ש המהרש"א בתו' ד"ה על הנהרות ומ"מ תיבת כמו א"ש דכיון שאם פי' ידועים לנו שלא נשתנו מימי בראשית הי' ראוי לברך עליהן:

ד מאדם המסוים כו' וכ"ה בתו' וש"מ מזה דס"ל להתו' דבאדם מסוים פשיטא להירושלמי דמברך וכמ"ש הב"י בסי' רי"ח בפי' דברי הר"אש. אבל להמג"א בס"ק ח' לא מברכינן באדם מסוים כ"א ברבו ק' מכאן וצ"ל דס"ל להתוס' דחזקי' י"ל ג"כ דין רב אך לפ"ז מה שסיים התוס' דעל נס שלו א"צ שיהא ניכר ולכאורה לגירסת הרי"ף דברי' ובר ברי' מברכין. א"כ ג"כ מברכין אפי' באינו ניכר והרמב"ן יליף דין תלמיד לרב מדין ברי' ובר ברי' א"כ הדרא קו' לדוכתא דליבריך ג"כ במקום שנפלה מחנה סנחריב וצ"ל שהתוס' לא ס"ל כהרי"ף או לא ס"ל כהרמב"ן וי"מ שקו' התוס' הוא דה"ל אדם מסוים שנתקדש ש"ש על ידן דלכ"ע מברכינן כמפורש בגמ' דף נ"ז ע"ב הרואה גוב אריות כו' וגם זה דוחק דהא בלשון הש"ס לא הוזכר אדם מסוים בזה:

והב"י הביא דברי אבודרהם דמברך על נס שיש בו ק"הש וסיים דנלמד מירושלמי כו' הוא קצת שלא בדקדוק כיון דמפורש כן בגמ' דידן וי"ל:

ה אי ליכא רבנן יברך פי' דלכתחלה בעי' ב' רבנן מלבד העשרה כדכ' התוס' אבל בדיעבד סגי בעשר לחודא משמע אבל עשרה מיהו מעכבי וכמ"ש הרר"י ומוכח כן מהא דפ"הג והא' אביי צריך לאדויי כו' וכן אסיק הב"י וחולק על הטור בזה:

ו שנפל למטה משמע אפי' אין בו סכנה וזהו דעת הרמב"ן בס' תה"א כמ"ש הב"י בסי' רי"ט וכן אסיק הב"ח לדינא אלא שאין המנהג כן ע"ש במג"א ס"ק ח':

ז הי מרייהו בעי כו'. זהו לשון הרי"ף ופירושו בהא דאמר רבא התם מברך תרתי כו':

ח מתני' כשבאו בזעף כו'. משמע שמחלק כן על ברקים ורעמים אבל התוס' נ"ט א' ד"ה על הרוחות כו' הביאו חילוק זה דבזעף לענין רוחות וכמ"ש מהרש"א שם. וא"ת אי ברוח בנחת למה יברך וי"ל שכבר תי' המג"א בסי' רכ"ז וז"ל וצ"ל דמ"מ הוא רוח גדול כו' ע"ש:

ט אם בטרודין כו'. זהו לשון הרי"ף שהביא הך דירושלמי:

י ואיכא שותפות בהדי' משמע דתפס כגי' הרי"ף דבעינן שותפות בהדי' בהקרקע ולא כגי' הר"אש דגריס הא דאית להו לאחריני בהדי' כו' שטובת הגשמים היא לכל בעלי השדות כו' דלדידי' א"צ שותפות עמו אך לפ"ז מה שסיים הספר וכן הטוב כו' צריך שיהא אחר עמו ר"ל בני חבורה דוקא או אשתו ובניו אבל אחר דעלמא עמו א"צ לברך הטוב והמטיב כמ"ש במג"א ס"ס קע"ה סק"ד כדלקמן:

יא דינו כברכת בפ"הג פי' ובעינן הסיבה לדידהו או ישיבה לדידן כדי להוציא חבירו:

וממילא להסוברים בס"ס קע"ד דליכא הסיבה לדידן לשתי' בלי אכילה לא משכחת לה שיברך א' הטוב והמטיב להוציא אחרים אלא בהסבו לאכול וכ"כ הב"י בסי' קע"ה בהטור אבל הב"ח העלה שם מדברי הטור דלענין ברכת הטוב לכ"ע מהני הסיבה או ישיבה לדידן ולדינא בלא"ה קי"ל בסי' רי"ג דאיכא הסיבה וישיבה גם לדידן בשתי' בלי אכילה ע"ש במג"א ס"ק ו':

יב על היין הטוב כו' ודוקא בשניהם לפניו על השולחן אבל בסילק המשובח מהשולחן יכול לברך על הגרע תחלה ולברך אח"כ על המשובח ברכת הטוב וכן אם עבר וברך על הגרוע ולא הפסיד ברכת הטוב על המשובח ששותה אח"כ כ"ה