ביאור מרדכי ברכות קלב

מתורץ בלא"ה קו' המקשה מ"מ כיון דלא הי' יכול להכריח דבעי כוונה כ"א השתא לפי סברא שנתחדשה ע"כ השיב לו בקצרה:

ומיהו יש לפרש תיבת דס"ד דלהאמת י"ל דלא מהני הנטילה דשלא לאכילה אם נמלך אח"כ לאכול והא דלא משני הש"ס הכי ומשני דלמא אסחי' כו' משום דגם להך סברא דלמא אסחי' כו' נשמע הך דינא דאם נטל שלא לאכילה ונמלך אח"כ לאכול הרי איכא נמי הך חששא דלמא אסח ונגע ולאו אדעתי' ואם התנה אז ה"ל ג"כ כוונה וכיון דנשמע ממילא גם הך דינא לא חש המתרץ והשיב כפשטא אך מ"מ נ"מ אם כטל שלא לאכילה ויודע שלא הסיח דעת ושוב נמלך לאכול והיינו דוקא להרשב"א הנ"ל דס"ל דבהכי סגי לרש"י לולי ה"ט דכוונה משא"כ להרא"ה דס"ל דכ"ז שלא התנה לא מהני ידיעתו שלא הסיח דעת דאפ"ה חיישי' דלמא אסח ולאו אדעתי' ורק בהתנה אז ידעינן שלא הסיח דעת וכיון דאין נ"מ רק אם התנה והרי בהתנה גם כוונה מהני וכן אין נ"מ אם נטל לדבר שטבולו במשקה ונמלך לאכול לחם די"ל ג"כ כנ"ל אם לא התנה אע"ג שיודע שלא הסיח חיישי' שהסיח ולאו אדעתי' ואם התנה מעיקרא ר"ל שהי' בלבו מתחלה שלא להסיח דעתו בכה"ג הדר ה"ל ג"כ כוונה והוי נטילה הראשונה כאילו כוון לאכילה דמהני אפי' להרשב"א כמ"ש במג"א הנ"ל ולפ"ז יש לפרש דברי הב"י הנ"ל דלא מטעם כוונה מצריך נטילה שנית דבלא"ה להרשב"א דבעי כוונה פשיטא דבעי נטילה שנית אלא אפי' להרא"ה דלא בעי כוונה כיון דלדידי' צ"ל הא דמצריך רב תנאי משום דבלא תנאי לא סמכינן על מה שיודע שלא הסיח דעת ש"מ נמי דאם נטל שלא לאכילה ונמלך לאכול דלא מהני דחיישי' שמא הסיח דעת אא"כ התנה ואז מהני באמת מטעם דה"ל כוונה וע"ז הביא הב"י ראי' מדברי התו' שכ' דס"ד משמע דלמסקנא נשאר ג"כ הדין כנ"ל והא דלא מייתי הב"י הראי' ממסקנא דהש"ס גופא משום דהמ"ל ולחלק דכיון דבעי למימר אגדתא והלילא חיישי' דלמא אסח ולא בנמלך לאלתר לכן מייתי ראי' מהתו' דע"כ ס"ל דלעולם יש לחוש דלמא אסח וגם הראי' מגמ' הוא רק להרא"ה אבל להרשב"א אם יודע שלא הסיח ל"ח כלל אף בלי תנאי והא דבעי רב תנאי היינו משום כוונה ותו לא מוכרח מידי מגמ' שיהא צריך נטילה אחרת אבל מהתו' מוכח ממ"נ דמאחר שכ' התו' דזהו מיקרי נטילה שלא בכוונה ולהרשב"א הרי בעי כוונה א"כ ממ"נ נשאר דינו של הרב"י קיים וכן כוונתו בש"ע ואפי' אם עדיין אוכל דבר שטבולו במשקה לא דמי למי שיושב בסעודה דלהתו' שנטילה זו אינו משום חובת נטילה ממש ודאי לא עדיף מנטילה לתפלה דא"צ רק אם ידיו מלוכלכות אבל היסח הדעת אינו פוסל בהם וממילא אף בעוסק עדיין באכילתו אותו הדבר שטבולו במשקה חיישי' להיסח הדעת ועיין במג"א סי' קע"ח ס"ק י"ג ושם באבן העוזר (ובמג"א סי' קע"ט סק"ב ד"ה משמע) ולפ"ז היכא דידוע לו שלא הסיח דעת באמת א"צ נטילה שנית לסברא זו ובכה"ג ועיין:

סה ואפי' להאי לישנא הולכי דרכים כשעת הדחק משמע דאסתפק לי' להסמ"ג ההלכתא בהני תרי לישני ורק בהולכי דרכים אין ספק מפני דהרי הן כשעת הדחק וכמו שפי' הב"ח ע"ש:

סו לא יברך משמע דס"ל להסמ"ג דעכ"פ צריך נ"י מספק דדלמא דוקא שעת הדחק בעינן אבל לא יברך דדלמא אף שלא בשעת הדחק מועיל תנאי וא"כ כבר יצא ידי נטילה ע"כ לא יברך כן פי' הט"ז בר"ס וכן עיקר:

והתוס' בסוגיין ובפסחים ק"ו ב' ד"ה הנוטל כ' וז"ל דאע"ג דמועיל תנאי לרב אן שלא בשעת הדחק היינו היכא דלא שכיחי מיא כו' אמנם בחידושי הרשב"א משמע דלא שכיחי מיא ושעת הדחק חדא מלתא היא וכ"מ מלשון הטור שכ' וז"ל אלא ע"י הדחק וכ"כ הר"פ ודוקא היכא דלא שכיחי מיא ע"ש ומ"מ האחרונים נקטו עיקר כדברי התו':

סז והוי הפסק פי' בין הנטילה לברכת ענ"י או בין ברכת ענ"י לברכת המוציא עיין בב"י וב"ח שם:

סח ודומה שאינה מחמ' הסעוד' משמע קצת שהוא טעם אחר דמחזי כאילו נטל שלא לאכילה ולא מהני מחמת חסרון כוונה או מפני שאין מדקדקין בשאר נטילות כמו דמדקדקין בנטילה לאכילה וזה שהפסיק ביניהן מחזי כאילו נטל לשאר מילי ולא לאכילה:

סט אשר יצר לא הוי הפסק. משמע דמברך תחלה ענ"י ואח"כ אשר יצר ולקמן בסמוך יש אומרים בהיפוך גם דברי מהר"ם בכאן הם דלא כמ"ש הטור בשמו ע"ש בב"י:

ע רבינו יואל מפרש במים אחרונים מיירי כצ"ל ופי' הא דרב בפ' כ"מ אבל הא דתניא בפ' א"ד נ"ב ב' תכף לנ"י סעודה איירי ודאי במים ראשונים ונ"ל דהא דפליגי רבוותא אם מברך אשר יצר תחלה או ענ"י תחלה תליא בהנך תרי סוגי' דמ"ד ענ"י תחלה תפסו הסוגיא דפ' כ"מ דעיקר הקפידא תכף לנ"י ברכה ור"ל ברכת ענ"י ומ"ד אשר יצר תחלה תופס הסוגיא דפ' א"ד תכף לנ"י סעודה דר"ל שתהא נ"י עם ברכת ענ"י תכף לסעודה וס"ל דהך דבפ' כ"מ מיירי במים אחרונים כדפי' רבינו יואל אלא שבזה נחלקו עליו דהם נקטו להלכה הך דפ' א"ד ורבינו יואל ס"ל דגם הך דפ' א"ד הוא דלא כהלכתא וכ' הב"ח וז"ל ס"ל מדלא חשיב לי' בהדי אינך תכיפות כקו' התו' שם אלמא דאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא ולא קי"ל כדבר אחר אלא כל"ק בברייתא עכ"ל ולכאורה ק' דהא ע"כ תפסינן הך ד"א דאי נימא כל"ק ק' טובא הא דמסקינן בפסחים ק"ו ב' נטל ידיו יקדש מדחזינן דרב זימנין דחביבא עלי' ריפתא מקדש אריפתא ע"ש והא ע"כ צריך לקדש קודם הנטילה דכמו דאין מוזגין לאחר הנטילה דשמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס כו' מה"ט גופא אינו יכול לאחוז הכוס בידו ולקדש משא"כ בחביבא עלי' ריפתא שמקדש על הפת לא שייך כלל ה"ט ע"כ שפיר בכה"ג נוטל ידיו ואח"כ מקדש אע"כ דהסוגיא ס"ל לעיקר דטעמא דב"ה משום דתכף לנ"י סעודה ולהכי