ביאור מרדכי ברכות קלא

נ' דיש"ש מיירי בידוע שלא הסיח דעת ורק שנגע בדבר א' שיש להסתפק בו אם הוא דבר שמטמא לידיו ועושה אותן שניות או לא כהא דפליגי בי' ר"י ורבנן בפ"ג דידים וכדומה וכיון דה"ל ספקא דרבנן אזלינן לקולא אבל בספק היסח הדעת אמרינן דסתם ידים עסקניות הן ואם אין ידוע לו השמירה תלינן במצוי שנטמאו ידיו ומשו"ה בעי נטילה:

סג אין מועיל התנאי ובטור סיים ע"ז ומיהו פירש"י ובלבד שיזהר מלטמאם ומלטנפם ר"נ שרש"י מחמיר טפי דצריך לשמרן שיהא ידוע לו שלא טינפן ומה שסיים הספר כ"א היכא שאין מים בעיר ואיכא טורח לבקש מלתא דתמיהא להתיר בשביל דחק אף כשטינפן וע"ק מאין לו החילוק הזה ונ"ל דהנה התו' בחולין שם ובפסחים ק"ו ב' ד"ה הנוטל. תירצו אהא דאמר רב התם נטל ידיו לא יקדש וז"ל היכא דשכיחי מיא ויש לו בסמוך לא יועיל תנאי ע"ש והנה לדברי רש"י הנ"ל בלא"ה לק"מ די"ל משו"ה לא יקדש שמא לא ישמר ידיו וע"כ ס"ל להספר דממ"נ אין להחמיר אלא בלא שמרן ואיכא מיא אבל ליכא מיא מהני אף בלא כיון לשמרן ובכיון לשמרן מהני אפי' באיכא מיא דמהך דרב דלא יקדש אינו מוכח לחומרא אלא באיכא מיא ולא כיון לשמרן ולפ"ז מ"ש הספר אם טינפן אינו ר"ל טינפן ודאי אלא ר"ל שספק לו שמא טינפן וכוונתו לדברי רש"י:

והכ"מ פ"ו מברכות דין י"ז כ' וז"ל ומש"ר והוא שלא יסיח כו' פשוט הוא ממתני' דפ"ו דטהרות וכ"כ רש"י כו' עכ"ל והנה ממ"ש הטור וז"ל וכ"כ הר"פ ודוקא שלא יטנפו ומיהו פרש"י ובלבד שיזהר מלטמאם ומלטנפם וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובלבד שלא יסיח דעתו מהם עכ"ל משמע להדיא דלהר"פ לא איכפת לן בהיסח הדעת ובב"י שם משמע שכן ס"ל לבעל הספר כאן וא"כ ע"כ צ"ל דלא דמי למתני' דטהרות הנ"ל משום דכאן כיון שהתנה בשעת נטילה וזהיר טפי לכן אפי' הסיח דעת אמרי' מסתמא לא נגע דמיזהר זהיר מאחר שהי' דעתו מתחלה לכך וכ"מ להמעיין בהרשב"א בשער ד' שהוכיח מדברי רש"י והרמב"ם הנ"ל דבעי כוונה ע"מ דמשמע דלולא דבריהם הוי א"ש הא דמצריך רב תנאי כדי שיהי' זהיר מליגע אבל ע"פ פירושם הוקשו לו א"כ למ"ל תנאי אע"כ דבעי כוונה וגדולה מזו כ' הרא"ה שם דאף כשיודע שלא הסיח דעתו צריך תנאי דעי"ז נותן דעתו מתחלה שלא יסיח והרשב"א לא ס"ל הך סברא לגבי שלא יסיח דעתו אבל אם הסיח דעת גם הרשב"א ס"ל דהתנה יש לו מעליותא דעי"ז נזהר מליגע ע"ש וא"כ דברי הרמב"ם ורש"י אין להם ראי' ממתני' הנ"ל וכן ממילא אם נטל עכשיו והסיח דעת זמן מועט ג"כ אין ראי' משם דדוקא בשלא נטלן כלל אמרי' ידים עסקניות הן אבל שתהא הסחת הדעת פוסל הידים שנטל עכשיו זהו לא שמענו מהך מתני' והרמב"ם ורש"י ראו הדין הזה מהא דאר"ח בפסחים קט"ו ב' נ"י לטיבול א' נ"י לטיבול ב' דלמא אסוחי' אסחיה לדעתי' ונגע ע"ש וס"ל דהתם שיודע שעתיד לטבל שנית ג"כ יהיב דעתי' ונזהר כמו בהתנה ואפ"ה פוסל הסחת דעת ומינה בהתנה דכאן דבעינן ג"כ שלא יסיח דעתו מהם ועיין לקמן בסמוך:

סד דוקא בשחרית מועיל כו' וכ"כ התו' בסוגיין ע"ש ר"ת וכ' הב"י שכוונתם לדברי הרר"י שמתרץ דבנוטל ידיו לאכילה צריך לאכול מיד ולא מהני תנאי רק מי שנטל בשחרית שלא הי' לצורך אכילה ואפ"ה הי' מחויב בנטילה אז מהני תנאי לאכילה ע"ש וסיים המג"א סק"ו דה"הד באוכל מיד מהני תנאי לאכילה אחרת ע"ש ובסק"ה כ' אע"ג דלהרשב"א בעי כוונה אפ"ה מהני הנטילה דלשחרית לאכילה דאח"ז כל היום משום דהתנה ע"ש וק"ל עמ"ש התו' בפסחים קט"ו ב' ד"ה אסוחי וז"ל תימא מה צריך לה"ט תיפוק לי' דנטילה א' לא היתה לשם קדושה כו' הא כיון שיודע שיעשה גם טיבול שני אין לך כוונה גדולה מזו כמו הכא דבנוטל שחרית שלא לשם אכילה כיון שיודע שיאכל באותו היום ומתנה עליו נקרא כוונה וצ"ל דהתנה דוקא משוה לי' כוונה ולא ניחא להו לפ' דקו' הש"ס נ"י תרי זימני למ"ל דבאמת יתנה דלא משמע כן וכ"מ קצת בתו' בסוגיין שתירצו דה"מ כשמתנה שחרית אבל התם אע"פ שיודע שיקדש עכשיו ויאכל זהו לא מיקרי מתנה והרשב"א בשער ד' כ' דמה שצריך תנאי הוא משום כוונה והרא"ה בבד"ה שם השיג ע"ז וס"ל הטעם דבעי תנאי הוא שעי"ז שומר ידיו ואינו מסיח דעת ופי' דלא סגי אם ידוע לו עכשיו שלא הסיח דעת אלא מעיקרא בשעת נטילה צריך להיות דעתו שלא יסיח דעת והיינו התנה כן נ"ל ביאור דבריו ול"ק קו' משמרת הבית ע"ש:

והב"י סי' קנ"ח כ' וז"ל בד"ה מדברי התו' בפ' ע"פ גבי הא דאר"ח נ"י בטיבול א' נ"י בטיבול ב' משמע שאם נ"י לדבר שטבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם אין אותה נטילה עולה לו עכ"ל ולכאורה תימה מאי ראי' מקושייתם הלא תירוצם בצדה וז"ל וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל וכו' ובמג"א ס"ק י"ב החזיק דברי הב"י ממ"ש התו' שם ד"ה כל וז"ל אע"ג דאמרי' כו' ולפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה כו' ע"ש ועדיין לא תיקן הלשון שבב"י שהוכיח כן מדברי התו' ד"ה אסוחי וצ"ל דהב"י דייק תיבת דס"ד שכ' התוס' דאינו מובן דהרי גם ממסקנת הש"ס דלא משני בפשיטות כקושי' התו' ש"מ כיון שנטל מועיל אפי' לנהמא ע"כ ס"ל להב"י בדעת התוס' דר"ל דכל הסוגיא כאן הוא רק לס"ד דלא קי"ל כן והיינו מדתניא בברכות מ"ג א' שהביאו התוס' בד"ה כל וכמ"ש המג"א הנ"ל מיהו למ"ש התו' שם בברכות ובחגיגה י"ח ב' ד"ה הנוטל דהך נטילה אינו אלא משום כבוד הברכה ולנקיון בעלמא ע"ש א"כ אין ראי' כלל מההיא ברייתא דשאני התם שלא הי' נטילה גמורה כלל גם למ"ש הרשב"א שם בחדושיו וז"ל בד"ה חוזר ונוטל שתיהן משום דתיכף לנ"י ברכה עכ"ל ג"כ אין ראי' משם ולולא דברי המג"א הנ"ל נלע"ד דמשום דכתבו התו' הנ"ל דס"ד צ"ל דכל סוגיא זו היינו לס"ד דס"ל דלא בעי כוונה אבל לקושטא דמלתא בעי כוונה כדהוכיח הרשב"א הנ"ל מהך דרב ומדתניא בתוספתא פ"א דידים הנוטל כו' ע"ש ולמדתיו מדברי המג"א עצמו בסי' קנ"ט ס"ק כ"ה ע"ש:

ומשמע להמעיין בדברי הרשב"א הנ"ל דאם לא היינו מפרשים כרש"י שצריך לשמור ידיו מלטנפן הוי א"ש הא דבעי תנאי כדי שלא יטנפן אבל מדפירש"י וכן הרמב"ם דבעינן שלא יסיח דעת ע"ז הוקשה לו א"כ למ"ל תנאי אע"כ משום כוונה ע"ש ולפ"ז י"ל לס"ד דלא חייש דלמא אסחי' כו' אז הוי ס"ל דמתנה דאמר רב לאו משום כוונה הוא אלא כדי שידע שלא לטנף ידיו בידוע אבל א"צ שמירה ואז שפיר הוי מצינא למימר דלא בעי כוונה דאין ראי' מדברי רב ע"כ פריך שפיר נ"י תרי זימני למ"ל אבל להאמת דחיישינן כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דלמא אסחי' לדעתי' ש"מ נמי בנוטל שחרית לסמוך עליו כל היום דכ"ש דיש לחוש דלמא אסחי' לדעתי' אע"כ דמיירי רב בשמר ידיו במחשבה ולא הסיח דעתו והשתא ק' א"כ למ"ל תנאי אע"כ דבעי כוונה א"כ הך מלתא גופא אי בעי כוונה או לא תליא בס"ד דמקשה ודמתרץ דלסברת המתרץ מוכח דבעי כוונה מדרב דבעי תנאי דהא בלא"ה צריך שלא להסיח דעת אבל להס"ד הוי ס"ל דלא בעי כוונה והא דבעי רב חצאי הוי מוקים לה גם בלא שמר ידיו ר"ל שהסיח דעת אלא שלא ידע שטינפן וממילא לאותו ס"ד משו"ה בעינן תנאי כדי להיות זהיר שלא לטנפן ולא משום דבעי כוונה וא"ש תיבת דס"ד שבתו' ומ"מ המתרץ השיב לו האמת דלמא אסוחי כו' דאע"ג דלע"ז מוכח דבעי כוונה ובזה