ביאור מרדכי ברכות יג

מיהא בי"ח מהני והא דנקט הטור וגם אמר מ"ע הוא לרבותא דלקולא דבסיים יוצר המאורות דיצא אע"פ שהזכיר מתחלה גם מ"ע ולכאור' קושיתו אהטור הוא ג"כ אהר"אש שכ' ג"ב וז"ל פתח בי"א וסיים במ"ע שאמר י"א כו' אשר בדברו מ"ע וגם מסיים המ"ע עכ"ל וא"כ ק' למ"ל שאמר אשר בדברו מ"ע הרי בלא"ה כיון דסיים המ"ע ה"ל פתיחה בלי חתימה ולא יצא ושם ל"ל כתי' הב"י דלרבותא דלקולא דאם סיים יוצר המאורות דיצא נקטי' דהא הר"אש לא הזכיר כלום מהך דינא דלקולא ונ' דהר"אש שכ' כן על פי' הבריית' ובבריית' דבדינא דפתח במ"ע וסיי' בי"א דמסקינן דשא"ה משום דאמר יוצר המאורות ובעינן תרתי לטיבותא דסיים י"א בפתיחה וגם חתימת הברכה הי' ביוצר המאורות ע"כ עד"ז פי' הר"אש גם האי דינא דפתח בי"א וסיים במ"ע דג"כ ר"ל דסיים בתרתי דאמר אשר בדברו מ"ע וגם סיים המ"ע אבל לעולם שהעיקר בסיום דמ"ע תליא דמשום הא לחוד דסיי' במ"ע לא יצא אבל הטור שנמשך אחר לשון הר"אש לדינא הוצרך הב"י לתרץ דמשום רבותא דלקולא בסיפא נקטי' וא"ש:

כט כלומר הבא לימלך כו'. אבל הר"אש מפ' יצא, דר"א בדיעב' וממילא לרבה אף דיעבד לאיצא וכ"ה דעת הרי"ף וכמו שהביא הספר לשונו בסמוך והכי קי"ל:

הדרן עלך מאימתי א אם כיון לבו יצא. ולמ"ד מצות א"צ כוונה מוקי בש"ס מתני' בקורא להגיה ולפיר"שי בקורא להגיה ה"ל אינו מתכוין לקריאה כלל דהא ודאי בעי שיתכוין לקריאה עכ"פ ולהתוס' הפי' דבקורא להגיה אינו קורא המלות כהוגן וכ' הרש"בא דאף למ"ד דא"צ כוונה היינו לצאת ידי מצוה א"צ אבל כוונה שלא יסיח דעתו לדברים אחרי' זה בעינן לכ"ע ומ"מ רק בפסוק ראשון אבל בסוגיין מיירי מכוונה לצאת ידי חובת מצוה כהא דתנן בר"ה כ"ז ב' הי' עובר אחורי בה"כ ושמע קול שופר אם כיון לבו יצא דר"ל כוונת מצוה והרמב"ם כ' דבפסוק ראשון צריך שיכוין ומפסוק ראשון והלאה אף בקורא להגיה יצא הנה החמיר בפסוק ראשון דאפי' קורא ממס לא מהני וע"ז י"ל דהרמב"ם מיירי מכוונה שלא יסיח דעתו לדברים אחרים א"נ משום דס"ל להלכה כמ"ד מצות צריכות כוונה אבל מה שהיקל מפסוק ראשון והלאה דיצא אפי' בקורא להגיה זה ק' דהוא נגד הסוגי' וכ' במג"א סוף סי' ס' די"ל דהרמב"ם מפ' בקורא להגיה דבסוגיין כפי' התו' דאינו קורא התיבות כהוגן והרמב"ם ר"ל קורא להגיה ע"ד שפיר"שי ור"ל שקורא כהוגן ורק שאינו מתכוין ולפ"ז צ"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ד מצות א"צ כוונה וגם דוחק שהרמב"ם נקט לשון הש"ס קורא להגיה ויהא הפי' שלא כהפי' בהש"ס ואין זה מדרכו כלל. ובפר"ח תי' דהרמב"ם לא מיירי כלל מכוונה לצאת דודאי כוונה לצאת בעי כמו שאר מצות דצריכות כוונה ורק מיירי כאן מהסחת דעת לדברים אחרים דבזה כ' דבפסוק א' צריך כוונה שלא יהרהר בדברי' אחרי' ומשם והלאה א"צ אבל לעולם מכוין הוא לצאת אבל בסוגיא קאי על כוונה לצאת וגם לפ"ז אם כיון לבו שכ' הרמב"ם אין הפי' כמו אם כיון לבו דבש"ס גם דחוק דבקורא להגי' יהא כוונתו לצאת ולא הזכירו הרמב"ם כלל ולענ"ד י"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הרדב"ז שהביא במג"א סי' ס' סק"ג דאפי' למ"ד מצות צ"כ הוא רק במצוה דאוריי' אבל בדרבנן א"צ כוונה ולפמ"ש הב"י בסי' ס"ג דלא הוי דאורייתא רק פסוק א' ע"כ כ' הרמב"ם דבפסוק א' צ"כ ר"ל כוונה לצאת ומשום דמצות צ"כ אבל מפסוק א' והלאה דלאו דאוריי' דא"צ כוונה אפי' כוונת קריאה א"צ דמאי שנא דבשלמא למ"ד מצות א"צ כוונה לדידי' בעינן בדאוריי' מ"מ כוונה לקריאה אבל למ"ד מצות צ"כ בדאוריי' ובדרבנן לא ממילא אף כוונת קריא' א"צ וע"כ מהני בקורא להגיה אבל בסוגיא קאי על פסוק ראשון ולמ"ד מצות א"צ כוונה לדידי' בעינן עכ"פ כוונת קריאה וע"כ בקורא להגיה לא יצא כדתנן אם כיון לבו יצא כנלענ"ד:

ב דברכות אינן מעכבות. ובתו' מקשי' ע"ז מהא דבפ"ק מסקינן דסדר ברכות הוא דא"מ אבל ברכו' מעכבות ותי' לחלק בין יחיד לצבור ובב"ח מקשה על דבריה' דמאי קושי' דכאן ר"ל דברכות א"מ הק"ש ויצא ידי חובת ק"ש ולעיל ר"ל דברכות מעכבות זא"ז וה"ל כאילו לא אמר הברכו' כלל ולענ"ד דהתוס' ס"ל דהא דאמרינן דברכו' מעכבות זא"ז אין הפי' דבאם לא יכול לומר שניהם דגם א' מהם לא יאמר דדוחק לפרש כן אלא ר"ל דברכות מעכבות זא"ז דבאם לא אמר רק ברכה א' עדיין מחויב הוא לברך גם הברכה השניי' דהרי סדרן א"מ ולפ"ז ממילא מוכח דגם ידי ק"ש לא יצא אם לא אמר הברכות דאל"כ שכבר יצא ידי ק"ש אף בלי ברכות כלל א"כ א"א עוד לומר הברכ' הב' אחר הק"ש דהרי להתו' פסחי' ק"ד ב' ד"ה חוץ ברכת ק"ש הוא כשאר ברכת המצוה ושייכא דוקא לק"ש וא"כ כשכבר יצא ידי חובת המצוה תו א"א לברך ברכת המצוה אע"כ דלא יצא ידי ק"ש מדרבנן עד שיברך ולכן שפיר דבאם לא בירך רק ברכה א' וקרא ק"ש צריך לברך עוד ברכה ב' ולקרות ק"ש ומקשים התו' שפיר והרשב"א שכ' דאע"ג דאין הברכות מעכבות ק"ש ויצא ידי ק"ש מ"מ צריך לומר הברכות איהו אזיל לטעמיה דס"ל לעיל י"א א' דברכת ק"ש לית להו שייכות לק"ש דוקא ואינן כשאר ברכות המצות אבל התו' לא ס"ל כן כמש"ל בפ"ק אות ך' ולכן מק' התו' שפיר:

ומיהו הרשב"א שגם הוא כ' קושי' התו' ותירוצם בדבריו ק' קושי' הב"ח וצ"ל דהרשב"א ס"ל כיון דמתני' סתמא קא' דיצא משמע דלגמרי יצא וא"צ לברך דאל"כ ה"ל לתנא דמתני' לפרש יצא משום ק"ש אבל חיסר מצות ברכה כהא דתנן במנחות צ"ג א' סמיכה שירי מצוה (ע"ש מאי דתניא עלה. מעלה עליו הכתו' כו') אע"כ דא"צ לחזור ולומר הברכות ומקשה הרשב"א שפיר ולפ"ז מה שהחמיר הרשב"א בתשו' שהביא בב"י לומר הברכות מצד חומרא ולא מצד שורת הדין. א"נ דבתשובה באמת ס"ל הך תירוצא שלא יסתיר הירושלמי עם הך דפ"ק וצ"ל דה"ט ג"כ דמקצת הגאונים שכ' הרשב"א דס"ל דבין ביחיד בין בציבור אין הברכות מעכבות ואצ"ל דגם אינהו