ביאור מרדכי ברכות יב

דיבור היינו לצאת ידי כל הדעות אבל לעיקר דינא דקי"ל כהרי"ף והר"אש דתפסינן האיבעיא לקולא אף בטעות בכוונה מהני חזרתו:

והנה כ"ז הוא ע"פ דרך וגירסת רש"י דהאבעיא דש"ס הוא שהי' התחלה שלא כהוגן והסוף הי' כהוגן אלא של רש"י מיירי בהתחיל אדעתא ולרי"ף והגאוני' בהתחיל בדיבור אבל לגירסת הרמב"ם ודרכו האיבעי' בש"ס הוא בהיפוך היכא שהי' התחלה כהוגן והסוף שלא כהוגן וגרס בגמ' נקט כסא דשכרא והתחיל בדשכרא וסיים בדחמרא אם מהני פתיחה להקל וגם עד"ז יש למיבעי' האבעי' בין אם הי' הפתיחה אדעתא ע"ד רש"י או שהי' הפתיחה בדיבור כדפי' הרי"ף וגי' זו הוא גי' רבינו האי שהביאו במאור ובמלחמות ופשוט דאפי' לפי גי' זו דהאבעי' דש"ס היא בפתח כהוגן מ"מ ממילא נשמע אם לא מהני הפתיחה כהוגן להקל מהני הסוף כהוגן להקל דליכא למימר דתרתי בעינן לחומרא הפתיחה והסוף דז"א דהרי לפום מאי דבעי למיפשט מבריית' דשחרית פתח כו' דלא מהני פתיחה להקל משם מוכח ג"כ דמהני הסוף להקל א"כ ש"מ דלאותו ס"ד תרתי מילי קמבע"ל דאם מועיל הפתיחה להקל אינו מועיל הסוף להקל אבל אם אינו מועיל הפתיחה להקל ע"כ מועיל הסוף להקל כדאית' בבריית' להס"ד (ואף דיש לדחות קצת ולומר דלענין להקל שפיר ידע הש"ס הך סברא שא"ה דמזכיר מדת יום בלילה אבל להחמיר לא הוי ס"ל הך חילוקא דמשום דמזכיר מדת יום בלילה לא גרע משאר פתיח' דמועיל אם הוא כהוגן אך זהו דרך רחוקה והעיקר ופשטות הסוגיא דגם לרמ"בם אבעי' דרש"י ספיקא הוי) ולגי' זו הא דמשני הש"ס שא"ה דקא' ברוך יוצר המאורות זהו קאי אהסיפא דבערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דלא יצא דמינה ג"כ בעי למיפשט דלא מהני פתיחה לחוד ע"ז משני שא"ה דסיים ג"כ יוצר המאורות ולכן לא מהני הפתיחה כהוגן והא דמק' הש"ס אח"כ הניחא לרב אלא לר"י מא"ל צ"ל דה"ק דלר"י דברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה לדידי' אין סברא כלל שיעכב החתימה כיון דלית בה מלכות והא דתי' הש"ס כיון דמזכיר מדת יום בלילה ר"ל ע"כ הפתיחה אינה מיוחדת וע"כ בעינן ג"כ שיהא החתימה ברכה מיוחדת דוקא במדת יום ביום ובמדת לילה בלילה כן צ"ל לגי' זו. עכ"פ לגי' זו גם האבעי' ע"ד רש"י קמבע"ל ולפ"ז יש ליתן טוב טעם במה שהחמיר הר"י משום דס"ל בביצה י"ד א' גבי תבלין דאפי' בשל סופרים לא עבדינן תרתי קולי דסתרי אהדדי וכן כאן א"א להקל בפתיחה כהוגן וגם בסוף כהוגן וא"א להקל בחד ולהחמיר באידך דמאי חזית וע"כ מחמירין בכולהי. והנה כ"ז לגי' הרמב"ם מוכרח דגם אבעי' לי' ע"ד דרש"י:

אבל לרש"י דס"ל האבעי' דש"ס הוא בסוף כהוגן לדידי' לא נזכר כלל בסוגי' שיהא צד ספק דיועיל הפתיחה לחודא דאף למאי דס"ד דש"ס אדרבה בעי למיפשט דאזלינן בתר סוף ולא בתר פתיחה ואפי' אם נימא דהסוף אינו מועיל לחוד מ"מ גם הפתיחה לחודא אינו מועיל משום דתרתי בעינן ולכן ק"ק בש"ע סי ר"ט סעיף א' הביא תחילה דעת הרמב"ם בסתם ושוב כתב וי"א שאם לקח כו' דהוא דעת רפ"י שהרי להרמב"ם דינא דרש"י ודאי אמת הוא דגם בסוף כהוגן קמבע"ל וקי"ל להקל אבל לרש"י אין דינו של הרמב"ם מוזכר כלל בסוגיין וא"כ נהפוך הוא דדעת רש"י סתמא הוא לכ"ע ודעת הרמב"ם הוא רק י"א שכל השיטות חלוקי' עליו וצריך לפרש דמ"ש בש"ע וי"א שאם לקח כו' אינו ר"ל דלדיעה קמייתא לית לי' הך דינא אלא ר"ל בהיפוך שלהך י"א לית לי' דינא קמייתא ולא מהני התחלה כהוגן אלא רק שאם לקח כו' שהי' הסוף כהוגן בזה דוקא יצא ולפ"ז א"צ לתי' במג"א ס"ק ג' באן מיירי שידוע כו' דאלת"ה ק' דלעיל כ' וי"א כו' דלפ"ז הך וי"א דלעיל אינו לומר שדין זה שאם לקח כו' הוא רק י"א אלא אתא למעוטי להך י"א הדין הא' של הרמב"ם:

גם בלא"ה י"ל דהך דסעיף ב' מקושר להך וי"א דבסעיף א' שהכל לחד גי' הוא דגרסינן נקט כסא דשכרא ופתח בדחמרא דלא כגי' הרמב"ם דגריס בהיפוך ופתח בדשכרא אלא דלגי' זו לרש"י מיירי באדעתא ולרי"ף ולגאוני' מיירי בדיבור וע"כ הך דסעיף ב' נמשך לוי"א דבסעיף א'. כיוצא בזה כ' בט"ז בי"ד סי' מ"ז סק"ב ומחוורא יותר לפרש כך מדנדחוק לומר דהש"ע הזכיר הדין שכ' הר"מ לדברי התו' ושבא לאשמעינן לן עיקר דינא היוצא מדברי הרי"ף והר"אש והטור אתמהה והנלע"ד כתבתי:

איברא דיש מקו' להוכיח דגם אליבא דרש"י דאיבעי' הוא בסוף כהוגן ממילא ג"כ איבע"ל בפתיחה כהוגן דלכאור' קשה בסוגיא ת"ש מסיפא כללו של דבר לאתויי מאי כו' וקשה מנ"ל דהכל הולך אחר החתום קאי להאי דינא דבשחרית פתח במ"ע וסיים בי"א דיצא או בערבית פתח בי"א וסיי' במ"ע דיצא ועלה דהא קאמר דהכל הולך אחר החתום ואתא לרבוי הא דאמרן דלמא קאי אאידך בבי ר"ל אהא דבשחרית פתח בי"א וסיים במ"ע דלא יצא וכן אהא דבערבית פתח במ"ע וסיי' בי"א דלא יצא ואהא קא' כללו של דבר דהכל הולך אחר החתום דגם בחמר' ושיכרא דאם הי' הפתיחה כהוגן והסוף שלא כהוגן דלא מהני כמו דלא מהני הכא רק דה"א דוקא בברכה שיש בה פתיחה וחתימה הוא דקפדינן שיהא הסוף כהוגן קמ"ל אף בעלמא והכל הולך אתר החתום ר"ל לחומרא שאם החתימה שלא כהוגן לא מהני הפתיחה לחוד אבל עדיין לא שמענו דמועיל החתום להקל וא"ל דהלשון הכל הולך אחר החתום משמע בין להקל בין להחמיר דז"א דגם לתי' הש"ס דקאי לאכל תמרי ופתח בדנהמא ג"כ הוא רק להקל ולא להחמיר דהרי בהיפוך כשפתח בדתמרי וסיי' בדנהמא ג"כ יצא וא"כ כי היכי דלמסקנא הפי' דהכל הולך אחר החתום הוא רק בחד גווני הה"נ דכן י"ל ג"כ בהיפוך דקאי רק אחד גוונא להיכא דהי' הפתיחה כהוגן והסוף שלא כהוגן ושלא יצא ובודאי שלגי' רש"י דפתח אדעתא לדידי' י"ל דבכה"ג דהי' רק דעתו בפתיחה כהוגן פשיט' לי' להש"ס מבחוץ דלא מהני ולא בעי התנא לרבוי אבל להגאוני' דפתח ר"ל בדיבור ודאי דבעי התנא לאשמעינן דלא מהני הפתיחה בדיבור כהוגן אע"כ ש"מ דלפום האי דאבע"ל בסוף כהוג' אם לא מהני ממילא מהני הפתיחה כהוגן דהא בהא תליא וממילא פשיט לי' הש"ס שפיר מהך דהכל הולך אחר החתום דנהי דקאי להחמיר שלא יועיל פתיחה כהוגן מ"מ ממילא ש"מ מדלא מהני הפתיחה כהוגן ע"כ דמהני הסוף כהוגן דס"ל להש"ס דאו הא או הא בעינן ולפ"ז הך דינא דרמב"ם מוכרח ג"כ אף לגי' הרי"ף ורש"י:

והנה הטור בסי' נ"ט כתב בשחרית פתח במ"ע ונזכר מיד ואמר י"א וגם סיים יוצר המאורות יצא מלשון זה משמע דתרתי בעינן לטיבותא דנזכר מיד ואמר י"א וגם דסיי' יוצר המאורות ולכן מק' הב"י אהא דכ' הטור אבל אם לא סיים כדין דלא יצא דהל"ל ג"כ אבל אם לא נזכר מיד כו' ותי' הב"י דהך אם לא סיים כולל שני דברים הן שלא סיים בסוף או שלא נזכר מיד לומר י"א ולענ"ד נ' ודאי דברי הב"י אמת דתרתי בעינן והא דנקט הטור אבל אם לא סיים לא מבעי' קאמר לא מבעי' בלא נזכר לומר י"א דאז חסר לה הפתיחה ודאי דלא מהני סיום דיוצר המאורו' לחוד דה"ל חתימה בלי פתיחה וזהו בודאי לא מהני דהא חסרה לה ברכה דשם ומלכות אלא אפי' בנזכר בפתיחה לומר מיד י"א דאז הפתיחה מתוקנת ע"י החזרה מטעמא דבש"ס דמזכיר מדת לילה ביום ורק שלא סיי' יוצר המאורות א"כ דה"ל פתיחה ולא חתימה ואינו חסר רק החתימה דאין בו שם ומלכות וה"א דזה אין מעכב קמ"ל הטור דגם הא מעכב ולא יצא דבמקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום ואפי' דיעבד מעכב. (ועיין בחדושי רש"בא בסוגי' זו) ובאידך דינא שכ הטור דפתח בי"א ואמר גם מ"ע וגם סיים במ"ע לא יצא כ' הב"י דבזה הכל תלוי בסיום דבאם סיים מ"ע אף בלא אמר מתחלה כלל רק י"א אפ"ה לא יצא דהא חסר החתימה אבל אם סיים יוצר המאורות כיון דפתח