ביאור מרדכי ברכות קכט

נוטל על כף היד א"צ להגביה כלל אז יכול להוסיף על איזה פרק שירצה וכן בתרומה רשאי להוסיף באיזה פרק שירצה דשניהם דין פרק א' להם:

ובזה א"ש הא דהשמיט הרמב"ם הנך דיני דא"מ על הראשונים ומוסיפין על השניים גבי חולין שכ' הב"י סי' קס"ב משום דלהרמב"ם ליכא שניים בחולין ולכאורה אינו מובן דמ"מ הא דאין מוסיפין על הראשונים שייך בחולין וצ"ל משום דרישא דמתני' מוסיפין על השניים לא שייך בחולין ע"כ סמך עמ"ש בהל' מקוואות ואכתי ק' הא משכחת בחולין דמוסיפין על השניים כגון בנטל תחלה בפחות מרביעית דבכה"ג מודה הרמב"ם דבעי שניים כמ"ש הב"י לעיל מיני' בד"ה והרמב"ם וצ"ל דבכה"ג באמת אין מוסיפין גם על השניים דבשלמא בתרומה השניים באין רק לטהר המים ולא הידים לכן מוסיפין אבל בחולין אם נטל פחות מרביעית גם הידים טמאות בכה"ג גם בשניים אין מוסיפין אבל להנ"ל י"ל משום דבחולין א"צ ליטול מדינא רק על האצבעות אלא דאנן הוא דמחמירין ליטול כל היד (עיין בכ"מ פ"ו מברכות דין ד') וא"כ נהי דמוסיפין על השניים בחצי פרק א' אבל אין מוסיפין על פרק שלם דאם מגביה אין לו להוסיף על כף היד ואם ישפיל הוא בהיפוך ע"כ השמיטו בחולין ובש"ע שסתים דמוסיפין על השניים ר"ל דוקא על חצי פרק אבל לא מפרק לפרק:

ומלשון המשנה ג' דפ"ב דקתני וחזרו ליד טמאה משמע דכ"ז שלא חזרו לא טימאו הראשונים את השניים אע"ג דמחוברין הן המים שחוץ לפרק להמים שבתוך הפרק במשקה טופח להטפיח וקי"ל דמשקה טופח להטפיח הוי חיבור להקל דמוסיפין על הראשונים בכה"ג וא"ל כיון דאיבעיא דנא איפשטא היא ונקטינן להקל דה"הד בהיפוך אמרי' דמשקה טופח להטפיח לא הוי חבור ואין מטמאין עד שיחזרו ליד דלפ"ז ה"ל למיפשט האיבעיא ממתני' אלא די"ל משקה טופח להטפיח הוי חבור להקל ולא להחמיר כמו נצוק וקטפרס דהוי ג"כ חבור להקל ולא להחמיר:

והב"י סי' קס"ב כ' וז"ל ויש לתמוה על הר"ש והר"אש למה לא כ"כ דהא דא"מ על הראשונים כו' אם עדיין היא טופח ע"מ להטפיח מוסיפין עכ"ל ולענ"ד נ' דס"ל כפירש"י בגיטין ט"ז א' בד"ה לענין וז"ל ומיהו לענין נטילה מיבעיין אי הוי נטילה כתיקונה לחצאין ע"ש לפ"ז האיבעיא דאילפא הוא לר"י דדלמא מודה בנטילה דלא מהני משקה טופח להטפיח דמ"מ נטילה בפעם א' בעינן אבל אנן דקי"ל כרבנן דגם במקוה משקה טופח להטפיח לא הוי חבור מכ"ש בנטילה דלא מהני ואף להמקילין במקוה שאובין לסמוך על ר"י י"ל דהיינו בשאובין דהוי רק דרבנן וכיון דלר"י שרי בודאי סמכינן להקל במידי דרבנן אבל בנטילה אע"ג דהוי ג"כ רק מדרבנן מ"מ כיון דלרבנן ודאי לא מהני הך נטילה ולר"י מספקא לן לא שבקינן ודאי איסור דרבנן ונקטינן כספיקא דלר"י ולכן לא מהני כאן משקה טופח להטפיח והמקילין בנטילה במשקה טופח להטפיח צ"ל דמפרשים אבעיא דאילפא אליבא דרבנן דדלמא מודו בנטילה דקילא ממקוואות דלפ"ז יש להקל בספק וכ"ש כיון דלר"י שרי ודאי ולרבנן הוא עכ"פ ספק דשפיר נקטינן להלכה ודאי דר"י נגד ספיקא דרבנן וגם הוא כ"ש ממקוה דהתם סמכינן עלר"י:

נב ומייתי לה רש"י כו' אלא שיש לרש"י ז"ל גירסא אחרת כדלעיל:

נג עד קשר אצבעותיו האמצעיים וכ' התו' וז"ל ולא רצה לפ' פרק א' שבראש האצבעות לפי שאינו שוה בכל האצבעות וע"ש במהרש"א:

נד עד העציל שקורין קודא כו' מסקנת התו' אינו כן אלא דקידוש ידים הוא רק עד סוף היד וכן פשוט בהרשב"א בשער א' ובהרר"י אליבא דהרי"ף ע"ש ומה שסיים הספר וראיות יש כו' כל הראיות שהוזכרו בתו' הן לגבי תפילין לברר מקומן היכן הוא אבל לקידוש ידים פשיטא להו דהיינו רק עד סוף היד ואולי איזה ט"ס יש כאן:

נה ונהגו ליטול עד מקום חבור אצבעות כו'. ק' מאי ונהגו הא ודאי קי"ל כשמואל ור"א וד"מ דאמרי ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ואילו הביא הספר פי' ר"ת דמפ' ע"כ לחולין פרק ראשון דלדידי' הך לחומרא היינו עד קשר שני א"ש דנהגו להחמיר יותר מדינא אבל ביון דלא הביא פי' ר"ת כלל לא שייך ונהגו וי"ל דמ"ש ונהגו ר"ל להקל שלא ליטול כל היד שכ"ה בהר"אש שאחר הביא דברי הרי"ף סיים והעולם לא נהגו כן ע"ש ומ"מ האידנא אנו נוהגין כהרי"ף וכ"ה בש"ע דנכון להחמיר:

והרר"י כ' אליבא דהרי"ף שרב הי' גורס בהברייתא לחולין עד לפקק דהיינו עד סוף האצבעות וא"כ ע"כ בתרומה דחמירא דינא הוא עד סוף היד וא"כ לשמואל ור"א ור"מ דמחמירי בשניהן גם לחולין דינא הוא עד סוף היד ואע"ג דאליבייהו תלתא בבי דברייתא איירי מפרק ח' דהיינו עד סוף היד י"ל דתנא חדא חדא שמעינהו וגרסינהו כו' ע"ש וי"ל ג"כ דאינהו דמחמירי טפי מהברייתא וכמ"ש החו' ע"ש ונלע"ד דא"צ לדחוקי אליבייהו דאינהו לא גרסי בברייתא עד לפקק אלא דגם הם גרסי כרב ואפ"ה לא תיקשי עלייהו מן הברייתא די"ל דס"ל דע"כ פליגא הא דפ"ב דידים משנה ג' אהך ברייתא מדתנן התם הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כיצד נטל כו' חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה והאי חוץ לפרק ע"כ היינו חוץ ליד דאי ס"ד חוץ לאצבעות ועל כף היד הרי שם טהרו השניים לראשונים כמ"ש הב"י בסי' קס"ב ע"ש הרשב"א בתשו' וס"ל להני אמוראי דמתני' מיירי בין לחולין בין לתרומה דהא קאי ארישא דתנן הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק דפירושו דחיוב נטילה היינו עד הפרק וכיון דפרק דבסיפא דכיצד נטל כו' ר"ל סוף היד כן הא דמטהרות ע"הפ ר"ל סוף היד ע"כ ס"ל דמתני' פליגא על הברייתא או עכ"פ משום חומרא מטהרות עד סוף היד וכן מוכח להני אמוראי מהא דתניא בסוטה ד' ב' הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו המים חוץ לפרק כו' דאי ר"ל חוץ לאצבעות ועל כף היד ק' מאי שמא הא בין יצאו ראשונים לחודייהו או שניים לחודייהו קבלו טומאה שם לפמ"ש הרא"ה בבד"ה בשער ג' דנשארה כף היד בטומאתה אף אחר שנטל אצבעותיו ע"ש אע"כ דמיירי הך ברייתא בנוטל כל היד וא"כ ש"מ דיש ליטול היד אם מדינא או מחומרא וא"ש:

והרשב"א בת"ה שער א' תפס שיטת הרי"ף ובלאו הך גירסא דלפקק וראייתו מדאיתא בירושלמי בשם רב לתרומה עד לפרק ולחולין עד תשרי אצבעותיו ומדתרומה חמירא מחולין עכצ"ל דהך עד לפרק ר"ל עד סוף היד וממילא לשמואל ור"א ור"מ לחולין נמי עד סוף היד ולדבריו גם רב מחמיר נגד הברייתא בין בחולין בין בתרומה אבל שמואל וד"א ור"מ מחמירי עוד טפי לחולין כמו לתרומה ולר"ש נשאר הדין כדתניא בברייתא ממש ונקטינן כשמואל ור"א ור"מ דלחולין נמי עד סוף היד ובסמ"ג ע"ש הריצב"א ס"ל ממש כשיטה זו וכ' הרמב"ן הביאו הרשב"א שם דבירושלמי מיקל בתרומה יותר מבחולין ולדבריו שמואל ור"א ור"מ דמחמירי ר"ל לחומרא לתרומה כמו לחולין לרב ולדבריו אין ראי' להרי"ף דבעינן לחולין עד סוף היד ולשון הש"ס ולא תימא ר"א משום דכהן הוא כו' ק"ק לדבריו דבתרומה הרי היא לכהן ובה פליגי אע"כ דצ"ל גם לרמב"ן דשמואל ור"א ור"מ לאחמורי עלה דרב