ביאור מרדכי ברכות קכד

דנקטינן להקל בסי' קס"ב ס"ג באיבעיא דאילפא בגיטין ט"ו ב' היכא דקא משי פלגא פלגא דידי' ואיכא משקה טופח להטפיח דשא"ה דלא הי' שם נטילה במחצית הפרק שנטל ולא נטמאו המים בנגיעת נטילה אבל כאן נטמאו המים בנגיעת נטילה ובזה נעשו פסולין לנטילה כמש"ל אות מ"ג ולפ"ז אם הי' הצרור דבר החוצץ והסירו קודם המים השניים ודאי דמהני שניים ושלישי' ולפ"ז הרמב"ם שפירש שם דמתני' איירי בדבר החוצץ ולא מהני שניים משום חסרון כוונה לא פליג על הר"ש והר"אש דיהבי טעמא משום שקבלו המים טומאה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דבדבר החוצץ לא שייך טעמא דידהו אי נמי דהר"ש והר"אש ר"ל משום שהמים שעל הצרור טמאו המים הראשונים וה"ל לגבי המים קבלת טומאה ממקום אחר ולכן לא מהני לשניים אך לפ"ז קשין דברי הסמ"ג שהביא הטור סי' קס"ב שיטול פעם א' להסיר הלכלוך ודבר החוצץ דנהי דלכלוך מצי מיירי בדבר שאין בו ממש אבל דבר החוצץ ק' יטמאו המים שעל דבר החוצץ להמים שעל היד אע"כ דכולה חדא מיא הוא ובאו באחת ואין מטמאין אלו את אלו וא"כ צ"ל כטעם הראשון ומיהו י"ל לעולם כטעם השני ונחלק בין שבע לה טומאה ממש כמו בנדון דהסמ"ג ששופך להסיר דבר חוצץ שעדיין לא נטהרו ידיו כלל להך דנמצא ע"י צרור שהמים לחודייהו טמאין וקלישא טומאתן שהרי קדמה טהרת הידים לקבלת טומאת המים דבזה לא אמרינן שבע לה טומאה וה"ל שפיר ק"ט ע"י הצרור קבלת טומאה ממקום אחר כמבואר שם ע"ש:

מח לנגב ידיו בין שטיפה א' לב' טעמו משום שרצה לשפשף ידיו אחר שפיכה א' כדי להסיר הלכלוך וס"ל דנטמאו הידים זו מזו (דא"א להזהר לשפוך ע"י רק מעט בשפיכה א' כדלעיל אות מ"ג דאולי ישפוך ח"ד על היד גם לא רצה ליטול ב' ידיו כאחת דזה אין יכול לעשות בקל בעצמו) ונ"ל דהר"ש לטעמי' שכ' בפ"ב דידים מ"ב וז"ל צריך לשפשף כלומר לקנח מים שע"י במפה כו' וס"ל דמיד אחר שפיכה ראשונה מנגב וגם לפירושו זה אינו מפורש בתוספתא מיחכך ידיו זו בזו ע"כ לא רצה לסמוך להקל לחכך כמו שהקיל הרמ"א בהגהה סי' קס"ב ס"ב בשם הרבה פוסקים ע"כ ניגב ידיו ועוד איכא נ"מ דשמא ימצא צרור או קיסם ותקנתו בניגוב דמהני והיינו לפמש"ל אות מ"ג דריעותא דצרור דוקא אם לא הסירו קודם ששפך השניים אבל אם נפרש טעמא משום שמטמא המים הראשונים או שמטמא היד אין תועלת בניגוב דלעולם נשארה היד טמאה מיהו לפמש"ש דטעמא משום דא"א לטהר הידים והמים כאחת והמים הטמאין מעכבין על היד שלא תוכל לקבל טהרה א"ט דאם ינגבן שפיר יקבלו טהרה משפיכה שניי' לחודא משא"כ בלי ניגוב ולפ"ז ג"כ מוכח דלא נתבטלה הנטילה הראשונה שתהי' כאילו לא נטל דא"כ אכתי מאי הועיל ניגוב אע"כ שאחר שניגב הועילו לו הראשונים להיות אלו המים ששופך עתה שניים ודו"ק א"נ דנ"מ בשופך אח"כ שניים ושלישים כמש"ש גם נ"מ בניגוב משום חששא שכ' הכל בו בשם הראב"ד שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו המים ע"ש ובניגוב אזיל לי' הך חששא:

מט שרחץ בהם חבירו משמע אבל בנגע בהן חבירו בידים מסואבות לא נפסלו לנטילה כמ"ש הרמ"א בהגהה סי' ק"ס סי"א ע"ש התה"ד סי' דנ"ט:

נ ושלא תגע ידו כו' העתיקו הרמ"א סי' קס"ב ס"ו בהגהה ולכאורה כבר נכלל דין זה בדברי הסמ"ג והגמ"י שהביא המחבר שם מקודם ע"ש ונ"ל דטובא קמ"ל דאע"ג שהא' נטהרה לגמרי וה"ל נגיעתו אחר נטילה וגם השניי' עכ"פ כבר נטל פעם א' וכגון שנטל בחצי רביעית דהיינו שטיפה מרובה לידו א' דידו טהורה ורק המים שעלי' טמאין כדלעיל אות מ"ד וסד"א דבכה"ג ודאי ה"ל נגיעה שלאחר הנטילה כיון דאפי' ליד השני' אי בעי ינגבנה ותו א"צ נטילה קמ"ל דאפ"ה כיון דאם לא ינגבנה עדיין חסר לי' נטילה א' ליד השני' ה"ל נגיעה בשעת הנטילה אף ליד הא' וא"ש:

נא שנטמאו יצאו כו'. זו היא שיטת הסמ"ג והר"אש שאין המים מקבלין טומאה חוץ לפרק אלא דחיישי' דאותן שמתחלה נטמאו בתוך הפרק יצאו חוץ לפרק כו' ובפי' הר"ש פ"ב דידים ריש משנה ג' והרמב"ם פי"א ממקוואות דין ד' דבריהם סתומים אם ר"ל שנטמאו תחלה תוך הפרק או ח"לפ כמו שפירש"י בסוטה שם ומ"ש הב"י בר"ס קס"ב וז"ל וכ"פ הרמב"ם ור"ש וכ"כ ג"כ הרמב"ם בפי"א ממקואות עכ"ל היינו בהא דאין מקבלין טהרה ח"לפ ומשמע מדברי הספר במ"ש והמים השניים לא טהרו כו' דהחששא הוא שיחזרו אותן המים אחר שנטל השניים והשניים ששפך גם על ח"הפ לא טהרו אותן ולפ"ז צ"ל שהמים שחזרו לת"הפ קודם ששפך השניים שפיר נטהרו ע"י השניים עם שאר המים שבת"הפ דאין לפרש דאף אם חזרו לת"הפ קודם ששפך השניים אין השניים מטהרין אותן משום דמים אלו שבאו מח"הפ ה"ל כמים טמאין שבאו ממקום אחר וקבלו המים שבת"הפ שטומאה מהן וה"ל ק"ט ממקום אחר דא"כ למ"ל לפרש דהמים השניים לא טהרו המים שיצאו ק"לפ כיון שאינן במקומן תי"ל בלא"ה דהמים שבת"הפ עצמן ק"ט ממ"א בשעת נטילה ולא מהני תו מים כמבואר לעיל אות מ"ג בנמצא ע"י צרור ע"ש אע"כ דהחששא הוא שיחזרו אחר ששפך השניים דוקא ולפ"ז א"צ ליזהר שלא ישפיל אחר נטילת הראשונים קודם ששופך השניים אלא דוקא אתר ששפך השניים אז צריך ליזהר שלא ישפיל ידיו אלא יגביהם מן שעת שפיכת השניים עד הניגוב מיהו י"ל לעולם דחיישי' ג"כ שמא יחזרו המים קודם שישפוך השניים ואין השניים מטהרין אותן מים שבאו מח"לפ משום שאותן המים שבאו מח"לפ טמאו את היד והרי כאן מים וידים טמאין ותו לא מצו שניים לטהר הידים והמים הטמאין כמו לעיל וכמבואר שם ונהי דהוי מהני להא שניים ושלישים מ"מ שניים לחודא לא מהני אך לשון הספר הנ"ל לא משמע הכי אלא משמע ברור כדפרישית ראשונה:

ובזה א"ש מ"ש הב"י בד"ה כתב האגור וז"ל אנו שנוטלין ג"פ אין לחוש ע"כ ואיני רואה טעם בזה עכ"ל די"ל דודאי מודה הא"ז שצריך שלא ישפיל אחר שפיכת שניים רק דאיהו מיירי מהגבהת היד שקודם שפיכת שניים וס"ל דגם לזה יש לחוט מפני שהמים שבאו מח"הפ מטמאין היד ובעי אח"כ שניים ושלישים א' לטהר הידים וא' לטהר המים וכמו לעיל להסמ"ג שם וע"כ כתב דאם שופך מלבד השפיכה הא' עוד ב"פ תו א"צ ליזהר א"נ דהא"ז ס"ל כרש"י דהשניים מטהרין גם ח"לפ וס"ל דטעמא דהברייתא לאו משום דשמא יצאו הראשונים מ"לפ ולא השניים אלא בלא"ה יש לחוש שאם יחזרו הראשונים קודם שישפוך השניים יטמאו היד והיינו דסיים בהברייתא ויטמאו את הידים דהך את הידים לישנא יתירה הוא דהא בנ"י קא עסיק אלא דר"ל שיהי' כאן גם טומאות הידים מלבד טומאת המים ולא מהני תו שניים אבל מהני שניים ושלישים וכן צ"ל במשנה ב' פ"ב דידים דקתני ידיו טמאות שאין המים האחרונים מטהרין אלא המים שע"ג היד דמשמע בהדיא דטעמא רק משום שאין השניים מטהרין המים שעל הצרור ולא קאמר כפשוטו מפני שהמים שעל הצרור טמאו הידים אלא שהוא ג"כ מה"ט משום מע"ז הוי מהני שניים ושלישים וה"הד הכא מיהו לפמש"ט דהיכא דנטמא בשעת