ביאור מרדכי ברכות קיח

וסמכינן אספיקא וזה דוחק דמאי פסקא דמיירי לעיל בידוע וכאן בספק וצ"ל דלעיל כיון דמיירי בזא"ז ודאי ידוע מה שנשאר בכלי לאחרון אבל כאן שנוטלין כאחת סתמא דאין משגיחין ומדקדקין לידע כמה נשאר להאחרון ואכתי ק' ממ"ש הר"ש לעיל וז"ל וכן הא דקאמר מחצי לוג לג' ולד' דמשמע ולא לה' עכ"ל מלשון זה נראה דטעמא דמחצי לוג לה' לא כמ"ש לעיל מיני' דחיישי' שלא ידקדקו יפה כו' שכל א' יצמצם המים מפני חבירו וא"כ גם הכא ניחוש שיצמצמו ודוחק לחלק דכאן דנוטלין ע"י השמש לא חיישי' שיצמצמו ולעיל בנוטלין בעצמן חיישי' וצ"ל דוקא לעיל דאם לא ישאר רביעית יהא ידוע ויהא אסור להאחרונים לכן חיישי' שיצמצמו הראשונים בשביל האחרונים שישאר להם רביעית אבל כאן שנוטלין כאחת וסמכינן אספיקא בכה"ג אין הראשונים מצמצמין כלל דהא אף כשלא ישאר רביעית לאחרונים כיון שאין ידוע לנו סמכינן אספיקא ונוטלין האחרונים וע"כ לא חיישי' כאן שיצמצמו הראשונים ומ"ש הר"ש לעיל ואי מפ' כולה מתני' בנוטלין בב"א ניחא טפי עכ"ל היינו מאי דק' במשנה זו עצמה ולא אסיק התם מידי מהך תוספתא דהכא ומסקנא דהר"ש לעיל דמתני' דלעיל איירי בזא"ז עולה שפיר עם הך תוספתא דהכא:

ואכתי קשה איך מהני כאן מחצי לוג לה' וסמכינן דנשאר לב' האחרונים רביעית מטעם ספיקא דרבנן והרי אם נשאר לב' האחרונים רביעית ממילא נטלו ג' הראשונים רק מרביעית ולעיל קתני מרביעית לב' אבל לא לג' ומשמע הא דרביעית לג' לא מעיקר הדין הוא ולא מטעם חששא שיצמצמו שהרי הר"ש לא הוצרך לה"ט אלא אהא דברביעית ומחצה לג' לא דמבואר בדבריו דברביעית לחוד פשיטא לי' מבחוץ דלא סגי לג' א"כ ק' ממ"נ וא"ל דלגבי הג' הראשונים סמכינן דנטלו ברביעית ומחצה ולגבי ב' האחרונים סמכינן שהן נטלו ברביעית דז"א דהיכא דסתרי אהדדי לא סמכינן אספיקא דרבנן לקולא כמבואר במתני' דטהרות פ"ה משנה ה' ובתו' ביצה י"ד א' ד"ה איכא וא"ל דה"מ בחד גברא או בבאו לשאול כאחת משא"כ כאן דהוי כתרי גברי שבאו לשאול זה אח"ז וביוצא בזה בא"ח ס"ס שצ"ג דמ"מ לענין להתיר לכתחלה ליטול ידיהם כאחת ק' קצת:

ולפמש"ל אות כ"ג בד"ה וממ"ש הר"ש כו' דה"ט דלא התירו חכמים מי רביעית אלא לשנים משום דלגבי השני מקרי שפיר דאתו משירי טהרה שהוא נגרר אחר הראשון שהי' לו בכלי רביעית אבל אין שנים נגררין אחר הראשון למיהוי לדידהו ש"ט וכן ה"ט דמחצי לוג לחמשה לא:

לפ"ז א"ש כאן דלא שייך ה"ט כיון דלאחר ג' הראשונים עדיין נשאר בכלי רביעית ע"כ שפיר מהכי נטילת ג' הראשונים מן שיעור רביעית (ולחששא דשמא יצמצמו לא חיישינן כאן כמ"ש בסמוך) אך לפ"ז ק' דלא הוצרך הר"ש לדחוקי כלל די"ל דלעיל שבאו ליטול בזא"ז וה"ל לגבי האחרונים אין בכלי רביעית ורק דסמכינן דאתו מש"ט היינו דתנינן מחצי לוג לד' ולא לה' אבל כאן שבאו כאחת ה"ט לפי שהן כולן במדרגת יד א' אנו חושבין אותן כמ"ש הרמב"ם שם ובכה"ג מהני לאחרונים בלאו הך סברא דש"ט אלא מפני שהן כיד א' וע"כ סגי מחצי לוג לה' וי"ל דלענין זה שיהא בכלי רביעית לא מהני לן הא דה"ל כיד א' וכ"מ מלשון התוספתא וא"ח משום שמא לא ניטלו מן הרביעית ש"מ דאם הי' ידוע שלא נטלו מרביעית ידיהן טמאים והך מן הרביעית ר"ל מן הכלי שיש בו רביעית כמ"ש הר"ש בריש התוספתא שהביא במשנה ב' וקאי אשנים האחרונים כמ"ש הר"ש דאי לא הוי רביעית בכלי להאחרונים לא הי' מועיל רק לרביעי דאתו מש"ט דשלשה אבל לא הי' מועיל לחמישי שאין שנים נגררין וכנ"ל ולפ"ז צ"ל הא דקתני במתני' זה בצד זה ר"ל שהשמש נותן ע"י כסדר מתחלה על א' ואח"כ על השני שבצדו וכן כולה אבל אם שופך ע"י כאחת ממש שהקלוח רחב מכלי רחב בזה לא שייך כלל להקשות שאין בכלי רביעית לגבי האחרון מיהו בהא דתנן או זה ע"ג זה אפשר דכיון דמה שבא על התחתון הוא ממה שנשפך מהכלי לבסוף דאז אין בו רביעית שפיר י"ל כן:

וא"ת לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין ע"ש הרמב"ן דמתני' דרפ"ק מיירי בזא"ז ובלבד שלא יפסיק הקלוח ע"ש לדידהו ק' הך תוספתא דהא ע"כ צ"ל דהא דנוטלין מחצי לוג לה' ה"ט משום שהוא בב"א ולעיל תנינן מחצי לוג לד' ולא לה' משום דמיירי זה אח"ז והרי לדידהו גם לעיל מיירי בב"א ול"ל דהם מפרשים התוספתא כפי' הרמב"ם דהא ליתא לדידהו דס"ל דמהני דאתו מש"ט לראשונים כמבואר ואפשר דאפ"ה מוקמי להו להתוספתא כשיש שיעור רביעית לכל א' וקמ"ל דל"ח שהראשונים שפכו ע"י יותר מדאי עד שלא נשאר בכלי להאחרון רביעית אך לפ"ז ה"ל משנה שא"צ דהיא גופא אותה המשנה והתוספתא דרפ"ק דבאתו מש"ט לא איכפת לן אם לא נשאר בכלי רביעית לכן נ"ל דהרשב"א והרמב"ן אין ר"ל שמתחלת הנטילה סדרו ידיהן זה אח"ז אלא שמתחלת הנטילה הי' רק א' ורק שבשעת הנטילה טרם נפסק הקלוח נתן השני ידיו למטה לקבל המים על ידיו לנטילה וכ"מ מלשונו מבואר ולכן ק"ק מ"ש במג"א סי' ק"ס סק"ך דגם להרשב"א בעינן שיבואו ליטול כאחת דמשמע דר"ל מתחלת הנטילה יסדרו ידיהן זה תחת זה ולא נראה כן דא"כ אותה משנה דרפ"ק היא היא המשנה דפ"ב ואין זה במשמע לענ"ד אלא כדפרישית ודע דמ"ש הר"אש ברפ"ק כיון ששניהן באו לטהר ידיהן בב"א כו' אינו ר"ל שמיד סדרו ידיהן זה אצל זה אלא גם הר"אש ס"ל כהר"ש והתו' דנטלו זה אח"ז אלא ר"ל שעכ"פ בתחלה נתכוונו עד"ז שמתחלה יטול הראשון ואח"כ יטול השני ואתא לאפוקי אם לא הי' דעת השני מתחלה ליטול בשעה שנטל הראשון רק אח"כ רצה השני ליטול שזהו לא מקרי דאתו מש"ט והיינו דפתח הטור שבאו ליטול כאחת ולא כ' שנטלו כאחת והיינו דסיים ע"ז בין שנוטלין זה אח"ז בין שנוטלין כולם כאחד דהך כאחד דבסיפא דלישנא דהטור הוא כאחד ממש אבל להרשב"א דבעינן שלא יפסיק הקלוח מובן ממילא שבאו ליטול כאחת שהרי בעוד הקלוח קיים הוא נוטל אבל כאחד ממש ר"ל שיסדרו ידיהן תחלה קודם הנטילה זה ודאי לא בעינן להרשב"א הנ"ל כנלע"ד ברור:

והרשב"א ע"ש הרמב"ן הנ"ל סיים וז"ל ומשום דהוי נצוק חבור כו' וזה א"ש לגירסת רש"י ופירושו בהא דאי בזיע דולא ככ"מ מילף לייפי כו' אבל לגירסת הרי"ף שם משמע דלא אמרי' נצוק חבור בנטילה וצ"ל דמשו"ה לא מהני להרי"ף הנקב דדולא לחבר משום דלא ניקב כשפופרת הנוד אבל נצוק לעולם מהני בנטילה אך לפ"ז אם הך אוריתא דדלאי מחובר למעין דמהני חבור כל שהוא בכה"ג אי בזיע דולא גם להרי"ף נוטלין מטעם נצוק חבור ואפשר דבלא"ה במעין כי היכי דמהני כל שהוא מהני ג"כ נצוק וצ"ע:

לט ותניא הנוטל והנותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמתחלה לא נטלו מן הכלי כן הועתק ברשב"א בחידושיו לחולין וסיים ע"ז ע"ש ר"ת משמע הא נטל מן הכלי שפיר דמי ולא הביא חולק עליו וכ"ה בפסקי תוס' פ"ק דסוטה וכ"כ בת"הד סי' רנ"ט הביאו הב"י בסי' קנ"ט אבל בת"הב שער ג' סיים עלה וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כ' נוטל ידו א' וצק בזה ע"ז וחוזר וצק בא' על הב' ע"כ לומר שצריך נטילה ע"ז וע"ז עכ"ל והנה גם לד"ת דוקא בלא נגע ביד הב' דאל"כ נטמאה הראשונה וז"ל הב"י בבד"ה שם שהמים שהיו ביד הא' היו טמאים ואם איתא לדר"ת כשהיתה ידו הא' טהורה כגון שנטלה ונגבה א"נ כשנטל ידו הא' מרביעית בבת א' כו' וקשה לי הא בת"הד שם הביאו הב"י בסי' ק"ס באריכות מתחלה צידד דנגיעת סתם ידים במים פוסל אותן לנטילה וראיתו מהא דנטל ידו א' לא ישפשנה בחברתה שהטעם דידו השני' פסלה המים שעל יד הראשונה וכ' דכ"ש הוא כשנגע בהם מקודם ושוב כ' שמדברי ר"ת הנ"ל משמע דסתם ידים אין פוסלין המים בנגיעתן ופי' דאל"כ הרי נטמאו המים כבר על יד הראשונה דל"ל דכוונתו היא דהא נטמאו המים מיד השני' שנגעה בהם שז"א שהרי ע"ז כבר כתבו התו' הנ"ל לחלק דדוקא אם לא הי' דעתו ליטול יד השני' דאז נשארת היד השני' בטומאתה לכן מטמאת עוד לראשונה משא"כ כשדעתו ליטול השני' אדרבה