ביאור מרדכי ברכות קטו

גדול עד שהמים מקלחין והיינו בכעדשה כמ"ש הב"י ר"ס וממילא לגי' הרי"ף דגרס ע"ז דאמר רבא כלי שניקב בכ"מ כו' גם הך דרבא היינו בכעדשה אבל בפחות מכעדשה ה"ל פחות מכ"מ אע"ג שהמים יוצאין ממנו להדיא ושפיר יכולין ליטול ממנו אך לפ"ז יש להשוות כל הפוסקים דמה שהתיר הטור בכ"מ ליטול דרך הנקב ובפחות מכ"מ אפי' דרך פיו כ"ז איירי בנ"מ דטיף טיף וכמסקנת התו' שם דההוא כ"מ הוי כדהכא גם הם לא גרסו דא מר רבא ע"ש ובסמ"ג מיירי בכ"מ דכעדשה בזה אף דרך הנקב אסור ובפחות מזה אלא דעביד טיף טיף נוטל דרך הנקב וצ"ע:

כה נוטל ממנו וקשה מדתנן בפי"ד דכלים משנה ג' כל הכסוים טהורין וממילא אינו כלי לנ"י ולא שייך בזה שיחדו לנטילה דהא בטלה דעתו בזה דבודאי סופו להחזירו להיות כסוי וכ"כ הרשב"א ריש שער ג' וז"ל ולא במגופת החבית משום דלא עבידא לתשמיש דבגווה אלא לכסוי החבית ומינה שמעינן דכסויי הכוסות שאינן עשויין לשתות בהן א"נ בהן את הידים עכ"ל והתו' שכ' טעם אחר במגופה כמבואר בדבריהם בד"ה מגופת. היינו מטעם שכתבתי לעיל אות כ"א בד"ה והתוס' דנ"מ אם יחדו לקבלה דלא שייך בכיסוי כוסות כאן וצ"ע:

כו שתיקן לה בית מושב כו' וה"ל עי"ז כאילו נעשה ג"כ לקבלה מתחלה כיון דבלא"ה לפעמים הוא לקבלה כמ"ש המג"א בסי' קנ"ט סק"ה ועמ"ש לעיל אות כ"א בד"ה והתוס' כו':

כז זה אחר זה ופי' הר"אש בריש מס' ידים וז"ל כיון ששניהן באו לטהר ידיהם בבת אחת ור"ל שהי' דעת השני ליטול מיד אחר הראשון אע"ג שאין נטילתן כאחת ממש והוא כמסקנת הר"ש שם אבל הרשב"א בחידושיו ע"ש הרמב"ן ב' שנוטל השני בעוד שלא נפסק הקילוח מהראשון ע"ש אבל אין לפרש כשבאו ליטול יחד ממש ונותנין ידיהם זא"ז דא"כ מאי ראי' מייתי הש"ס מהך מתני' דהא בכה"ג תניא בתוספתא שהביא הר"ש בפ"ב דידים משנה ג' דאינו חושש משום ארבעה דברים אלא הוו כיד א' וממילא ה"ל ג"כ כאילו נטל האחרון מהכלי בעוד שהי' בו רביעית אע"כ דאחר שנטל הא' כבר הניח אחר ידיו בעוד שלא נפסק הקלוח אבל לא שהניחו ידיהם זה אח"ז בתחלת הנטילה:

כח שהשני לא נטול רביעית ר"ל מכלי שיש בו רביעית דאילו רביעית ממש גם הראשון לא נטל:

כט אפי' חש"ו ובהא אפי' ר"י מודה לגירסא שלפנינו ומ"מ דעת רבינו ירוחם דר"י לא קא מודה אלא בקטן בן ו' שנים ולא קודם גם הרא"ה בבד"ה משמע דגריס חש"ו לבסוף ור"י פליג בחש"ו ומ"מ להפוסקים כת"ק ודאי דכשר קטן בכל גווני:

ל מניח החבית כו' ופי' הר"ש וז"ל שברכיו מסייעין לשפוך כו' ונראה שלא פי' כן אליבא דת"ק דלת"ק ודאי דא"צ נענוע אלא משום דר"י פליג בסיפא ומודה ברישא לדידי' צ"ל דמיירי במנענע ולפ"ז לתי' בתרא דהר"ש דסוגיא דהתם כר"י ע"ש דמשמע במג"א ס"ק כ"ג דלתי' זה י"ל דלא פליג ר"י אלא במוטה מאליו אבל במטה בידים מודה ר"י דכשר אז אפי' לר"י א"צ נענוע ורק לתי' קמא פי' הר"ש כן והמג"א שכ' בס"ק י"ו וז"ל מניחה על ברכיו ומנענע בברכיו כ"פ שיצאו המים הוא לצאת ידי הכל ר"ל הסוברים הלכה כר"י ואפי' במטה בידים פליג לדידהו בעינן נענוע:

לא מטה החבית על צדה ונוטל וכ' הר"ש וז"ל ול"ד להא דאר"פ בפ' כ"ה כו' דהתם ששפך מן הדולא לצנורות כשהמים נופלין מן הצנורות על ידיו אין זה חשוב מכח גברא אבל הכא שהאדם עצמו הטה כו' ויש להסתפק בפירושו אי עיקר חילוקא דהר"ש הוא מה שסיים אבל הכא שהאדם עצמו הטה כו' וזהו כוונת המג"א במ"ש בס"ק כ"ג וז"ל וכ"כ הר"ש לפי' הראשון ע"ש או שעיקר חילוקא דהר"ש במה דפתח דכשהמים כופלין מן הצנורות ע"י כו' דמשמע דאם משים ידיו תוך הצנור עצמו והמים נמשכין ע"י ה"ל שפיר נטילה וכ"מ בפי' הר"אש שם וז"ל שהנוטל רחוק ממקום ששופכין המים לצנור ונתגלגלו המים עד סוף הצנור כו' ולכן התוס' והר"אש בחולין שם דמשמע מדבריהם דמיירי רבא במטביל ונוטל בצנור עצמו באמת לא ס"ל הך חילוקא דהר"ש הנ"ל ולכאורה אינו מובן דנהי דמהך דחבית ל"ק אהא דרבא מ"מ הרי הת"ק גם בקוף מכשיר והדרא קו' לדוכתא דהא בקוף ודאי ליכא כח גברא כלל וצ"ל להך תי' דבאמת לא רצה הר"ש לישב הא דרבא אליבא דת"ק דמכשיר בקוף רק שפירש דמשום הך דחבית לא תקשה אהא דרבא וזה דוחק אלא צ"ל דהר"ש בתי' זה ס"ל כמ"ש הר"ע מברטנורה וכדמשמע בב"י אליבא דהרמב"ם דכח גברא דנקט רבא ר"ל כח נותן ובקוף הרי איכא כח נותן ואע"ג דלכאורה קוף כמאן דליתא דמי מ"מ ס"ל דעכ"פ כח נותן מיקרי והרא"ה בבד"ה אסברה לי' משום דכח נותן לא בעינן מצד עצמו אלא שע"י כח נותן מיקרי כח כלי ולכן מהני קוף ע"ש:

ובה"ג דמתיר להטביל ידיו בתוך הכלי ופי' התוס' שם דלדבריו הא דנקט כח גברא ר"ל רק כת כלי וכאן ליכא כלי משום דצנור איננו כלי או משום דמחובר לקרקע כמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש הרמב"ן (או אם נפרש דר"ל מהמים הנשפכין חוץ לצנור) ממילא לדידי' ודאי דמתני' לא תקשי אהך דרבא דלא דמי כלל דבמתני' איכא כח כלי ודק שהתו' והר"ש והרמב"ם לא ניחא להו לפרש כח גברא דאמר רבא דר"ל כח כלי אלא ר"ל כח גברא ממש או עה"פ כח נותן:

והרשב"א בשער ד' אחר שהביא דברי בה"ג הנ"ל כ' וז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כת"ק בנוטל מן הקוף ופסק שצריך ליטול מכח נותן ודברים אלו נראין כסותרין זה את זה כו' וא"כ היאך מזכה שטרא לבי תרי וגם זו א' מתשובותיו של הראב"ד ז"ל עכ"ל והנה השגת הרשב"א איננה על הדין דלדידי' רק כח כלי בעינן וא"כ א"ש דכשר בקוף ופסול בהך דרבא ולא השיג אלא אטעמא דהרמב"ם שכ' בדין י"ד וז"ל שהרי אין כאן נותן משום דס"ל להרשב"א דגם בקוף כמאן דליתא דמי ולא מיקרי כח נותן אבל השגת הראב"ד על הדין של הרמב"ם דאיהו ס"ל דלא כבה"ג או דס"ל דבה"ג אזיל לת"ק ודרבא אזיל אליבא דר"י כתי' השני של התו' ע"כ איהו משיג אדינא דפוסל הרמב"ם דבעי כח גברא או כח נותן סותר עם הא דמכשיר בקוף דליכא אפי' כח נותן ולכן דייק הר"ש