ביאור מרדכי ברכות קא

מתני' דפירות שנפלו כו' בלי נגיעה דוקא וא"כ לדידי' ק' שויא זו ולכאורה י"ל דאע"ג דלרשב"א גם במטביל בעינן כוונה היינו בטובל רק ידיו לחודא שאינו מועיל בתורת טבילה דהא אין טבילה לחצאין ורק דלא גרע מנטילה (וע"כ גם במטביל ידיו אין מברכין רק על נטילת ידים) בזה הוא דס"ל לרשב"א דבעינן כוונה אבל בטובל כל גופו שנטהרו ידיו ממילא ודאי גם הרשב"א מודה כל דלחולין לא בעי כוונה דהא אפי' נדה לבעלה לאבעי כוונה לטבילה כדקי"ל בס"ס קצ"ח כרב בחולין ל"א א' ואף להרשב"א שהביא הב"י שם דפסק כר"י מ"מ י"ל לענין נ"י ודאי מהני טבילת כל גופו בלא כוונה ולא גרע מנ"י בכוונה והך דהמטביל ידיו בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות ר"ל שטבל כל גופו לצורך טהרת ידיו ונקט התנא מטביל ידיו משום שלא נטמא כל הגוף רק ידיו וצורך טבילתו בשביל ידיו הוא. ובכה"ג הוא דלחולין לא בעי כוונה אבל למעשר אף בטובל כל גופו בעי כוונה וה"הד דה"מ ר"נ למימ' ל"ק כאן בטובל כל גופו כאן במטביל ידיו רק דאתא לאשמעינן דבמעשר אפי' טבילת כל גופו לא מהני בלי כוונה אך אכתי קשה מהא דמסיק הש"ס אלא מהא דתנן פירות שנפלו כו' דמיירי במטביל ידיו לחוד ולנגיעה דחולין שנעשו עט"ת ואיך מייתי ראי' מזה להך דלחולין דלעיל דר"ל לאכילה ובהטבלת כל הגוף דאין ענין זה לזה כלל:

ונראה לקיים תי' הב"י דס"ל להש"ס ודאי אם לחולין בעי כוונה בעינן שיתכוונו שניהם הנוטל והנותן כמו במעשר דלא סגי כוונת א' מהם לפי' הב"י הנ"ל ורק דלחולין דמצד הדין לא בעי כוונה ורק משום סרך תרומה בעי כוונה כמ"ש הרשב"א ע"כ סגי לי' בהכירא בעלמא דאם כיון רק א' מהם מידע ידעי שצריך ליזהר ולא אתא למיסרך לתרומה דליהוי סגי לי' בכוונת א' מהם וא"כ ראיית הש"ס אעיקרא דמלתא דלחולין א"צ כוונה גבי נגיעה לחולין עט"ת וממילא לחולין לאכילה דלא חמיר מיני' רק מה"ט דס"ת היכא דאיכא כוונת א' מהם תו פשיטא לי' להש"ס משום דאיכא הכירא במלתא סגי לי' בהכי ורק דק"ק לפי' הב"י ה"ל להש"ס להביא הך תוספתא פ"א דידים דמייתי הרשב"א שם הנוטל מתכוון והנותן א"מ הנותן מתכוין והנוטל א"מ ידיו טהורות וע"ק אי נימא דזו סברא פשוטה דמשום ס"ת א"צ כוונת שניהם א"כ לר' יוסי דפליג התם וקאמר דידיו טמאות צ"ל דגם לחולין בעי כוונה אף בנגיעת חולין שנעשו עט"ת ולא משמע כן בכולה סוגיין דחגיגה גם בחולין שם א"ל אביי לר"י לימא תיהוי תיובתא דר' יוחנן מהא א"ל ר' יוחנן הוא דאמר כריב"י ולא קאמר הוא דאמר כר' יוסי אע"כ דאפי' לר' יוסי לחולין לא בעי כוונה ורק דמחמיר בחששא דס"ת למיבעי כוונה לשניהם וא"כ הדר נשאר הקושיא על הב"י:

לכן נ"ל דא"א לתרץ דברי הרשב"א כ"א בשני תי' יחד דהא דאר"נ כאן לחולין ר"ל או לנגיעה דחולין שנעשו עט"ת או לאכילת חולין ונתכוון א' מהם ולכן קאמר ר"נ כאן למעשר דוקא ולא מוקי לי' לאכילת חולין משום דמשמע לי' דהך דלא נתכוון ידיו טמאות ר"ל אפי' בנתכוון א' מהם ולפ"ז הא דבחולין לאכילה סגי לי' בכוונת א' מהם פשוט לי' מהתוספתא דהכי ס"ל לרבנן דר' יוסי ורק דלא בעי כוונה לנגיעת חולין שנעשו עט"ת מייתי ראי' מגל שנתלש כו' ומפירות שנפלו כו' ובזה תו לק"מ וא"ש והא דתניא טבל ולא הוחזק אסור למעשר ומותר לחולין צ"ל דמיירי בטבל כל גופו וכנ"ל:

והתוס' בד"ה כאן לחולין כ' וז"ל משמע דאם לא כיון למעשר לא מהני וכ"ש בתרומה והקשה הרר"א דא' בפ' א"ד כו' והשתא אפי' נוטלן נמי כו' ולכאורה לישנא דאם לא כיון למעשר משמע דלחולין כיון ואפ"ה לא מהני למעשר וע"ז ק"ל הברייתא דפ' א"ד אך לפ"ז ה"ל לציין דבריהם אמתני' דתנן טבל לחולין אסור למעשר דהרי בגמ' לא הוזכר מידי דאם כיון לחולין דלא מהני למעשר ולתרומה ואין לקושיתם כאן מקום כלל אע"כ צ"ל דאמתני' לק"מ די"ל דמתני' איירי בצריך טבילה לכל גופו דחמירא כמ"ש תו' בחולין שם ד"ה הוא (א"נ דבמתני' י"ל כיון דנתכוון לחולין ועקר דעתו לגמרי ממעשר גרע כמ"ש התו' בחגיגה בד"ה לא אבל בפ' א"ד מצי מיירי בלא כיון כלל דמהני טפי מיהא לפ"ז אכתי ה"ל להתוס' להקשות מסיפא דתנן טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל) ועיקר קושיתן כאן דמסקינן דלחולין לא בעי כוונה ומסתמא גם הברייתא דפ' א"ד איירי שנטל ידיו כדרכו הנהוגה אף בלא כוונה ולשונם דאם לא כיון למעשר לא מהני הך תיבת למעשר נמשכת למטה דלא מהני למעשר ודע דלפ"ז להבנת המג"א הנ"ל דלהרשב"א מיירי בסוגיין בלנגיעת חולין עט"ת אבל באכילת חולין לא מיירי הסוגיא א"כ אין ראי' לחלק בין חולין לתרומה רק מכח מתני' והדר יש לחלק בין צריך טבילה לכל גופו או לא וממילא לק"מ קו' התו' אמנם לפי' הב"י ולפמש"ל גם להרשב"א קשה קו' התו' דהא לחולין סגי בכוונת א' מהם ולא מהני כן בתרומה ומעשר והרי מסתמא לא נטל המוזג רק חיובו המצטרך ואם היתה נטילתו ע"י אחר מאי איכא למימר ומעתה גם התו' כאן מצי סברי כהרשב"א דלאכילת חולין בעינן כוונת א' מהם וכדמשמע במג"א דגם התו' ס"ל כהרשב"א:

ולישב קו' תו' נ"ל די"ל דנהי דבנטל לחולין לא מהני למעשר ולתרומה וממילא ה"ל פוסל תרומה ומטמא משקין להיות תחלה מ"מ משקין הללו אינן חוזרין ומטמאין את הכוס דהא דמשקין הבאים מחמת ידים מטמאין את הכלי להיות תחלה היינו בידים טמאות אף לחולין אבל ידים שכבר נטהרו לחולין ורק דלתרומה עדיין טמאות משקין הבאים מחמת ידים הללו אינן מטמאין את הכלי וגדולה מזו פסק הרמב"ם בפ"ז דשאר א"הט דין ב' ובפ"ח דין י' דמשקין הבאין מחמת ידים אינן מטמאים כלי (וכ"כ בפי' המשנה רפ"ב דטהרות ובספ"ה דמכשירין ובסוף מס' זבים ובפ"ב דטבול יום משנה ב') והראב"ד שהשיג עליו שם מהך דפ' א"ד ע"ש היינו דוקא בידים טמאות לגמרי אף לחולין אבל ידים שנטהרו לחולין ורק דלתרומה עדיין טמאות בהא מודה הראב"ד דאין המשקין הבאין מחמתן מטמאין כלי וא"כ תו לק"מ קו' התו' וכתב במשנה למלך שם וז"ל ועיין במש"ר בפי' המשנה פכ"ה דכלים משנה ז' ודבריו שם סותרין למ"ש כאן וצ"ע עכ"ל וזה יש לתרץ ולומר דמודה הרמב"ם דמשקין הבאין מחמת ידים מטמאין אחורי כלי חרס או בית צביעה טלו דקילא טומאתו ולא קאמר כאן שמשקין הבאין מחמת ידים אינן מטמאין כלי אלא בטומאת תוך בכלי חרס או בכלי שטף שאין בו חילוק בין אחורים לתוך ור"ל שיהא טמא ממש בזה מקילין בבאים מחמת ידים ולפ"ז נתישב קצת גם קושית הראב"ד אבל ק' מדתנן במכשירין ספ"ד ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד ופסקו הרמב"ם בפ"ט מט"א דין ו' אך מלשונו שם שכ' ולא יסיקם אלא בידים טהורות גזירה שמא יסיקם הטמא כו' ולא כ' כפשוטו דהמשקין נטמאו מחמת ידים ויטמאו התנור משמע דודאי המשקין אם כבר נגעו בידים אינן מטמאין כלים אבל לכתחלה אין לידים ליגע במשקין הנוגעין בכלים דגזירה שמא יגע בהם ג"כ הטמא דמטמא משקין להיות תחלה המטמאין הכלי ולפ"ז א"ש הא דאמרי ב"ש שנוטלין תחלה דא"א למזוג תחלה כיון דחיישי לנצוצות והוא נוגע לכתחלה במשקין שמטמאין מיד הכלי ובכה"ג חיישי' שמא יגע בהם הטמא ואסור ליגע בהם ג"כ בסתם ידים ולק"מ קו' הראב"ד:

ובזה א"ש מ"ש הרשב"ם בפסחים ק"ו ב' ד"ה דחביבא. וז"ל ומיהו לכתחלה מוזגין ואח"כ נ"י כב"ה כו' דקשה לכאורה הא בפ' א"ד מסקינן דהא דאמרו ב"ה ד"א תכף לנ"י סעודה לדברי ב"ש קאמרי להו והרי לב"ש איכא חששא דנצוצות ואם הך דתכף הוא רק סברא לכתחלה איך דוחין חששא דטומאת ידים מפני סברא דלכתחלה אע"כ דאיכא קפידא בדיעבד בהך תכיפה וכדמשמע בחמת בתו' שם ד"ה זימנין שלא כתבו כהרשב"ם ותירצו בע"א אבל אי ס"ל להרשב"ם כהרמב"ם הנ"ל גם הך חששא דנצוצות לב"ש לית בה חששא דדיעבד דאם כבר נגע במשקין לא נטמא הכוס מחמתן ורק דלכתחלה אסור לו ליגע בידים משום גזירה שיגע הטמא וע"כ שפיר השיבו ב"ה לדבריהם שיש כנגד הך סברא דתכף לנ"י סעודה אע"ג שהוא ג"כ רק סברא דלכתחלה ח תבשיל מחטין אינו נוטל וכ' המג"א סי' קנ"ח סק"י דאף יש עליו משקה טופח שלעצמו אין עליו תורת משקה וראייתו