ביאור מרדכי ברכות ק

בכביצה לא ליבעי נ"י ואין לתרץ כתירוצם דלא התירו מכה אלא בשעת אכילת תרומה דא"כ גם בפחות מכביצה דנמי מק"ט לא ליסגי במפה אע"כ דלכהן התירו אף שלא בשעת אכילת תרומה וצ"ל דהתו' לא כ' תי' זה רק לשי' רש"י דפחות מכביצה אינו מק"ט והנך תרי דיבורים של התו' לאו בדבור א' נאמרו ולכן באמת בסוכה כ"ז א' ד"ה הא הניחו ק' זו בתימא ועכ"פ דברי רש"י והרוקח מבוררין היטב בע"ה:

ועוד יש לפ' מ"ש הרוקח יטול מספק דנסתפק אי נימא כפירש"י דבפחות מכביצה א"צ נ"י ור"ב דבעי מפה משום נקיות או כהתו' דאפי' פחות מכביצה מק"ט וסמך אמפה משום דכהן הוי אך לפ"ז הדר תקשה מדבריו שבסדר פסח כ' דעל אכילת מצה א"צ נ"י דתו ליכא למימר משום דכבר נטל בטבול הא' דסוף סוף להתו' דבעי נטילה מצד הדין תו לא סמכינן על מה שנטל כבר בטבול הא' כדמשני הש"ס דלמא אסחי' לדעתי' והנה לפי מאי דמבואר בתו' שבת צ"א א' ד"ה אי ופסחים ל"ג ב' ד"ה לאימת ובפירש"י בסוטה ל' ב' ד"ה להקיף ע"ש אפשר לומר שהתו' ביומא ד"ה נטלו לרש"י לשיטתו מקשין כן דאיהו ס"ל דמק"ט בכ"ש לדידי' עכצ"ל דהתירו לכהן מפה אף שלא בשעת אכילת תרומה ולכן כ' דבחנם פירש"י משום נקיות אבל התו' לשיטתם דמדאוריי' אינו מק"ט בפחות מכביצה ורק מדרבנן שפיר י"ל דלא חשו רבנן לס"ת במה דבתרומה עצמה כל קבלת טומאתה רק מדרבנן ועכ"פ נהי דמהני מפה בפחות מכביצה אין ראי' ממנה דיהא מהני לכביצה דמק"ט מדאוריי' ושפיר ס"ל דלא התירו מפה אלא בשעת אכילת תרומה ולכן מ"ש במג"א סק"ג דהתו' חולקין ע"ז באמת התו' לדנפשייהו ס"ל דאינו מק"ט מדאוריי' וכללא דמלתא דרש"י והרמב"ם רפ"ד מט"א ס"ל דפחות מכביצה מק"ט מדאוריי' אבל התו' והרמב"ן על התורה שהביא התוי"ט רפ"ב דטהרות והרשב"א בחידושי שבת שם ס"ל דאינו מק"ט מדאוריי' והרוקח ס"ל כוותייהו ובאמת לפ"ז יש לפרש בלא"ה ספיקו דהרוקח דכיון דעכ"פ מק"ט מדרבנן לכ"ע נסתפק אם גם בזה חששו לס"ת או דלמא כיון דאינו מק"ט מדאוריי' לא חשו בו לס"ת ולכן כ' יטול מספק ולא יברך אבל עכ"פ אם נטל כבר לטבול הא ודאי דבכה"ג לא חיישי' דלמא אסח לדעתי' ונגע כדפרישית:

והט"ז סק"ג סיים וז"ל אבל בפחות מכזית מפורש בגמ' בסוכה שא"צ נטילה ודבריו תמוהים דפחות מכביצה תנן התם ולא פחות מכזית ואם יש ראי' משם ע"כ יש ראי' לפחות מכביצה ואם נדחה דסמך ר"נ על המפה א"כ גם לפחות מכזית אין ראי' וצריך לדחוקי דס"ל להט"ז דחכמים תקנו נ"י על הפת שמחויב לברך עליו ב"ה דהא בהא תליא כעין שכ' הב"י בריש הסי' ולכן י"ל דר"צ דלא ברך אחריו בפחות מכביצה משום דס"ל כר"י דאמר עד כביצה כפי' רש"י שם לכן ג"כ לא תקנו בו נ"י לדידי אבל לדידן דקי"ל כר"מ דאמר עד כזית כמ"ש התו' ביומא ובסוכה שם ממילא גם נ"י מחויב בכזית אבל עכ"פ ממעשה דר"צ בפחות מכביצה יש ללמוד לדידן בפחות מכזית אבל מ"מ אין ראי' מהב"י דאיהו כ' כן גבי חילוק המינין שכל מה שנקרא פת לענין ב"ה נקרא פת לענין נ"י או לענין דרך קביעות גבי פת הבא בכיסנין אבל להא מלתא דשיעורא דפת אין לנ"י דמיון לב"ה כלל ולכאורה מוכרח כן מדין חיוב נ"י בדבר שטבולו במשקה מדחזינן דחייב ליטול ידיו לטבול הא' והא בשאר ירקי א"צ אפי' כזית ואי לית לי' שאר ירקי דאז אוכל כזית מרור אבל לא כביצה מיהו י"ל דבטבולו במשקה שאני דמשום שהמשקה מק"ט בכ"ש לא בעי שיעורא דאין הטעם דנ"י בזה משום שיטמא המאכל אלא משום המשקה דגזרו בי' אטו משקה דתרומה ולא גזרו בשותה משום דאוחז הכוס בידו ולכן פסקינן בש"ע ס"ד דאם נתנגב המשקה א"צ נ"י ומשמע אפי' נתנגב עכשיו אחרי טבולו וה"ט משום דנ"י משום טומאת משקה הוא ולא משום שהוא מטמא האוכל דא"כ הי' צריך שיעור וכיון דמשום משקה הוא מהני ניגוב:

ועוד יש לפרש מ"ש הרוקח יטול מספק דלמאי דדייק הש"ס בסוכה שם ובחולין ק"ז א' ממעשה דר"צ הא כביצה בעי נ"י ואע"ג דר"צ כהן הי' לא הוי סגי לי' במפה שלא בשעת אכילת תרומה ואפ"ה בפחות מכביצה לא נטל ידיו ע"כ צ"ל כפירש"י במתני' דסוכה שם דפחות מכביצה לא בעי נ"י אבל למאי דקאמר הש"ס התם דדלמא לא דייקינן הכי והתירו מפה לאוכלי חולין או עכ"פ לאוכלי תרומה שפיר י"ל דגם בפחות מכביצה בעי נ"י ור"צ סמך עצמו אהא דנטלו במפה וס"ל להרוקח דבעיין בחולין שם לא איפשטא וע"כ כ' יטול מספק אך לפ"ז צריך לדחוקי במ"ש הרוקח על אכילת מצה א"צ נטילה דס"ל דכמו דהתירו מפה ולא חיישי' דלמא נגע כן לא חיישי' בנטל ידיו כבר דלמא אסחי' לדעתי' ונגע והש"ס בפסחים דדחי הכי אה"נ דלמא אסוחי כו' קאמר והיינו אי נימא דלא התירו מפה דחיישי' דלמא נגע וא"כ התם שרי ממ"נ או משום דא"צ נטילה לפחות מכביצה או משום דלא חייש' דלמא נגע:

איברא שזה קצת דחוק דאולי לא דמי הנך תרי חששי דנגיעה להדדי ועיין:

והט"ז כ' בסק"ז בד"ה שמעתי וז"ל אבל לעשות ע"י מעשה כו' זה לא נשמע ולא נראה כו' ע"ש וצ"ע מהא דפסקינן בסי' תרכ"ט ס"י אם קברם לאוכל ונמלך עליהם לסיכוך אין המחשבה מוציאה הידות מתורת אוכל עד שיעשה בהם מעשה כו' והוא מגמ' ערוכה בסוכה י"ד א' ע"ש:

והמג"א בסק"ז כ' וז"ל וא"כ אין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר שעומד לאכילה לא מקרי משקה וכ"פ הרמב"ם פ"א מט"א עכ"ל והמעיין ברמב"ם שם דין י"ט ובכ"מ שם וברפ"ט ובכ"מ שם יתבאר לו דהך דבפ"א איירי דוקא בקרוש מתחלה אבל אם הי' תחלתו משקה ונקרש יש לו דין משקה והיינו הך דברפ"ט וכאן שהי' מתחלה משקה לא מהני הא דנקרש אא"כ ולא מבעיא בחזרו ונמוחו אלא אף בשעת הקפאתן כמ"ש בכ"מ שם וצ"ע:

ז לחולין פי' לאכילת חולין דוקא או לנגיעת חולין שנעשו על טהרת תרומה ובפת דוקא ולתרומה היינו אפי' לנגיעה ואפי' לפירות ולמעשר היינו לאכילה דוקא ובפת דוקא אבל לנגיעה אפי' לפת א"צ נ"י כמבואר שם בגמ' ובתו' ד"ה הא וז"ל וה"ה דהמ"ל הא באכילה הא בנגיעה כו' ועמ"ש במג"א סי' קנ"ט ס"ק ק"ה וז"ל ונ"ל דאפי' בדיעבד כו' רק שהרב"י חלק עליו ויסודו בנוי על הגמ' דחגיגה וכבר כ' הרשב"א די"ל דמיירי לנגיעה דחולין כו' ותימה דהרשב"א שפיר תי' כן אהא דמייתי הש"ס מהך דפירות שנפלו כו' אבל הא דאר"נ כאן לחולין כאן למעשר א"א לפ' כן דהרי למעשר א"א לפ' כ"א לאכילת פת ודומיא דמעשר קאמר דלחולין לא בעי כוונה דמשמע אפי' לאכילה דאי דוקא לנגיעה מאי אריא מעשר דנקט הא בחולין עצמן יש חילוק דלנגיעת חולין עט"ת הוא דלא בעי כוונה אבל לאכילת חולין אפי' חולין גרידא בעי כוונה וכן הברייתא דמייתי התם טבל ולא הוחזק אסור למעשר ומותר לחולין ג"כ בחולין עצמו ה"ל לחלק בין נגיעה לאכילה וא"ל משום דלמעשר לא שייך רק לאכילה נקט למעשר וגבי חולין דשייך גם לנגיעה כגון בעט"ת נקט לחולין אבל עיקר החילוק הוא בין נגיעה לאכילה דזה דוחק גדול. וע"ק בהא דמותיב הש"ס טפל ולא הוחזק כו' מאי לאו כאילו לא טבל כלל דלמא באמת לאכילת חולין ה"ז כאילו לא טבל כלל ומנגיעה דחולין עט"ת לא קא מיירי:

והב"י שם תי' וז"ל והא דתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות היינו בנוטל או מטביל ידיו ע"י א' וא' מהם נתכוון עכ"ל וקשה א"כ מאי קאמר עלה הש"ס ומנא תימרא דחולין לא בעי כוונה דתנן גל שנתלש כו' קתני אדם דומיא דכלים כו' והרי התם ליכא לא כוונת נותן ולא כוונת נוטל ואפ"ה מהני בחולין ש"מ דלא בעי כוונה כלל לחולין וגם ק' בהא דמסיק עלה הש"ס אלא מהא דתנן פירות שנפלו לתוך אמת המים כו' והרי התם ליכא כוונה כלל ואפ"ה מהני ורק שהרשב"א מוקי לה להך דפירות שנפלו כו' בלנגיעה לחולין שנעשו עט"ת כמבואר בדבריו והדרא קושיא לדוכתא דאין ראי' מזה להך דהכא דמיירי לאכילה ונתכוון א' מהם להרב"י מיהו להשבלי הלקט שהביא בב"י שם דמחלק בין נטילה לטבילה דבנטילה הוא דבעי כוונה אבל בטבילת ידים א"צ כוונה א"ש סוגיא זו בלי קושיא רק הרשב"א ע"כ לא מחלק בהכי מדאוקי הך