באורי מהרא"י מג

וכסבור נתנה רשו' להלחם ורמז נמי כאן שבשביל כך רצה להלחם לפי שהיה בחדש אב בתחלתו ובאותו חדש ריע מזליה דישראל כדאיתא בפ' בתרא דתעני' לשתמיט מיניה מירח דאב ר"ל עד לאחר תשעה באב מסתמא: לד (יז) ואלה שמות האנשים וגומ' גבי יהודא ושמעון ובנימין לא כתיב נשיאים י"ל דגבי יהודא לא אצטריכא דשבט מלכות היה ושמעון לא העמיד משבטו לא שופט ולא מלך מעולם כדאיתא פר' שני דסוכה לכך החסיר ממנו נשיא ובנימין כבר היה מובטח להעמיד מלכים כדכתיב ומלכים מחלציך יצאו ועדין לא נולד בנימן ואותה הבטחה על שאול ומפיבושת היתה כדאיתא בסנהדרין ולכך לא הוצרך לכתוב גם כן נשיא גבי בני יוסף: (כג) למטה בני מנשה בכל המקרא כשהוא כותב השבטים לענין ביאת או נחלת הארץ מייחסי' מנשה על יוסף משום דיוסף חיבב הארץ ושבט מנשה חיבבו הארץ כדפי' רש"י בפרשת פנחס לכך הכא ובפרשת שלח לך מייחס מנשה על יוסף משום דהנך מינויים לצורך הארץ היו, ובפרשת פנחס נמי כתיב מנשה ברישא לבני יוסף במנין בני יוסף למשפחת מנשה ואפרים אבל בפרשת נשא כתיב אפרים ברישא דלא רמיזא התם מענייני הארץ: פרשת דברים

א (ג) רש"י שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו. אף על גב דשפיר דמי למיעבד הכי כדכתיב הוכח תוכיח את עמיתך ודרשו רבותינו אפילו מאה פעמי' מכל מקום מי שמוכיח את חברו שלא בסמוך למיתה אינו מוכיח בגמר תוכחה כי סבור הוא מה שמשייר עתה בתוכחתו אפשר להשלים בפעם אחרת ולפעמים תטרף לו השעה ונשאר בלי גמר תוכחה אבל המוכיח בשעת מיתה אינו מצפה עוד לתוכחה אחרת ולכך גומר תוכחתו כראוי: (טו) רש"י נכנס אחרון ויצא ראשון. פי' נכנס אחרון לבית המדרש שכולם צריכים להמתין מלישב איש על מקומו ולהתחיל ולדרוש עד שבא הוא. וכי האי גוונא אינו מטריחן לקום מפניו ואינו מפסיע על ראשי עם קדושים ויצא ראשון פירש כשהוא יוצא כולם יוצאים ומפסיקין מלדרוש עוד היום: (כג) שנים עשר אנשים איש אחד לשבט רש"י מלמד ששבט לוי לא היה עמהם, פה מדקדוק רש"י בלשונו שלא כתב מלמד דבני לוי לא שלחו דהא ודאי הוי שמעינן מקרא דפרשת שלח לך שהוזכרו שם כל השבטים ושבט לוי לא נזכר אלא אתי לאשמעינן הכא בקרא יתירה דלא ה"ל למכתב אלא איש אחד לשבט דהכא ובפרשת שלח לך לא כתב מניינם שמעינן שבקשו בני ישראל מבני לוי להיות עמהם בעצה בשלוח מרגלים ומיאנו בני לוי וזה היה שבח גדול להם שמן הדין היה להסית עם בני ישראל לפי שהיו צריכים לכנוס עמהם בסכנת מלחמה בכיבוש הארץ ולא היה להם חלק ונחלה בארץ ואפילו הכי מיאנו לשלוח כי סמכו בהבטחות הקב"ה: ב (ז) ידע לכתך תרגום אונקלוס ספק צריכים לך במהכך ית מדברא. לפי זה פי' של ידע כפי' של וידע אלהים כלומר השגיח אל לכתם שלא יחסרו כלום בדרך ולא רצה אונקלוס לפרשו לפי פשוטו דאם כן היה הכרח שישהו בערבה מ' שנה ועיין במיימוני בספר המדע: (כט) כאשר עשו לי בני עשו והמואבים. רש"י לא לעבור דרך ארצם אלא לענין