באורי מהרא"י כו

פרשת משפטים

כא (א) רש"י מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני. אע"ג דפרשה זו סמוכה ממש לפרשת מתן תורה מסיני אצטריך קרא לרמוז לנו דמצות שנמצאות בפרשה הזאת מסיני מפי הגבורה באו לפי שרוב אלו מצות השכל מחייב אותם יותר משאר מצות אלהיות וליישב העולם ומנהגו נצטוו הייתי אומר משה מדעת עצמו סדר אותם ופי' דקדוקיהם לפי סדר מנהג העולם. בא הכתוב ורמז שכולם מפי הגבורה מסיני נצטוו:

(כ) רש"י בשבט שיש כדי להמית הכתוב מדבר כדיליף מבר ישראל. וקשה אם כן לפירוש זה דמבר ישראל ילפינן ליה בשבט למה לי דלא איצטרך למידי וי"ל דאיצטרך לשבט היכא דאין בו כדי להמית בתוך יום או יומים אבל יש בו כדי להמית אחר יום או יומים אפילו הכי חייב אם מת תוך יום או יומים והרמב"ם בהלכות עבדים מצריך בשבט לדרשא אחריתי:

(לג) רש"י א"כ למה נאמר שור וחמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולא רצה רש"י לפר' דדיבר הכתוב בהווה כדפי' לעיל גבי כי יגח שור דהתם נקט הבהמו' המצויות ביותר דאיירי בהן בכמה מקומות בטעינה ופריקה וחסימה ובחרישה אבל הכא גבי בור ע"כ לא הוי דרך שיפול שור או חמור בתוכה ואדרבה שה או גדי אורחי' טפי דהא מסיק בפ' שור שנגח את הפרה ששור פקח פטור. ודווקא שור שהיא שוטה או חרש או פקח בלילה הוא דחייב ואם כן ה"ל לכתוב בהמה דקה כגון עגל או שה או גדי דהוי אורחא אבל שור וחמור צריכה לאוקמה שהוא חרש או שוטה או בלילה ואין לתרץ דלהכי לא פירש רש"י כאן דבר הכתב בהווה משום דנקט תרי זימני שור וחמור וכיון דחד לדרשה אתיא אידך נמי לדרשה אתיא דא"כ אמאי קאמר בפר' הפרה שה דאבדה לדברי הכל וחמור דבור לר' יודא קשה נימא דאיהו לא דריש אלא חד דמיותר:

כב (יג). גבי שואל לא כתב אלא ונשבר או מת ולא כתב או נשבה כדכתיב גבי שומר שכר. משום דהכתו' בא לרמוז דאפי' שואל פטור ממיתה מחמת מלאכה כדאיתא פרק השואל משום דסברא הוא דלא לאוקמא בכילת' שאלה והכא רמיז' דלא כתיב שבוי' גבי שואל משום דלא שייכה ביה נשבית מחמת מלאכה כמו בשבירה ומתה והשתא הוי פי' דקרא הכי ונשבר או מת מעצמו ולא מחמת מלאכה שלם ישלם אע"ג דאיכא שבירה ומיתה דפטו' כמו מחמת מלאכה דהמשאיל מסיק אדעתי' היזק זה ומחיל עליה מכל מקום חייב לשלם ועי' פרק השואל בהא דיליף שבוייה לגבי שואל דמשמע לפום ריהטא תיובתא לסברתי אבל יש ליישב שפיר:

(כב) אם ענה תענה אותו פי' רש"י גיזם ולא פי' עונשו ומקשי' והכתיב בתרי' וחרה אפי והרגתי אתכם וגו' ונ"ל לתרץ דעת רש"י דהרי קרא אם ענה תענה אותו לא קאי אאלמנ' ויתום אלא אגר וראייה דנכת' בלשון יחיד כמו אזהרת הגר וגר לא תלחץ ואי אאלמנה ויתום קאי ה"ל למכתב אם ענה תענו אותן כבאזהרתן כל אלמנה ויתום לא תענון אע"ג, דאזהרת הגר בלשון לחיצה נאמר זו היא שיבה זו היא ביאה ואם כן מה דמסיי' קרא שמוע אשמע צעקתו היינו גיזם ולא פי' עונשו. וקשה דוחרה אפי מיהו קאי אעינוי אלמנה ויתום דקא מסיים ביה והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים מדה כנגד מדה אבל אאזהרה דגר לא הוי שייך מידת עונש זה כלל עיין בסמ"ג במצות אלמנה ויתומים והמדקדק בלשון רש"י יתבאר לו דר"ל דהאי דכתיב אם ענה תענה אותו כ"א צעוק יצעק אלי ולא כתיב וצעק יצעק אלי דהוי משמע דע"י העינוי יצעק שמוע אשמע וחרה וגומר. ומדכתב כ"א משמע דמה דכת' ענה תענה