באורי מהרא"י יד

לא אשכחן שברך אברהם את יצחק ואיכא למימר ודאי בשביל זה הניחו אלא דלההוא פי' משמט טפי לישנא דקרא דבא לנחמו משום דכתיב ברישא דקרא ויהי אחרי מות אברהם כלומר סמוך למיתתו בעודו באבלתו:

(כ) רש"י ומבקש לחם הוא נעזב. תימא אם בא רש"י להוכיח ההבטחות מן המקרא א"כ היכא הבטיחו בגד ללבוש. וי"ל דודאי אין הקב"ה מבטיח את הצדיקים אלא לנהוג כנוהג שבעולם ואמרו רבותינו ז"ל דאמרי אנשי עשוק לגבך ושוייה לכריסא ואמרו נמי בפרק כיסוי הדם לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כמה שיש לו ואם לא היה נותן לו בגד ללבוש כלומר כראוי היה ודאי מצמצם בתכלית באכילת לחם כדי למכור המותר ולקנות בגד ללבוש כראוי כנוהג שבעולם והמבקש לחם כלומר שאין לו כל צורכו לחם נקרא נעזב:

כט (יז) ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר אפילו לרש"י לא יתיישב מליצת המקרא שפיר דה"ל למיכתב ורחל היו לה עינים יפות או ולאה לא היתה יפת תואר דמסתמא לא בא הכתוב לספר בגנות' של לאה בחנם אלא לתת טעם למה בחר יעקב ברחל יותר מבלאה. וי"ל דשפיר יתיישב המליצה משום דאמר בפר' ג' דתעני' כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה ואם עיניה רעות כל גופה צריכה בדיקה וא"כ הכי קאמר קרא ועיני לאה רכות ומעתה היה ספק בכל גופה ויעקב לא רצה לכנס בספק ונקט לישנא מעליא ולא רצה הכתוב לגנות בפירוש. ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה בלתי שום ספק:

(לה) רש"י כל מי שנאמר בו על כן מרובה באוכלוסין היה. תימא מה טעם בדבר היכא מדרש לישנא דעל כן דמרובה באוכלוסין היה ויש לומר משום דכתיב בפרשת ואלה שמות כן ירבה וכן יפרוץ ופירש רש"י שם שרוח הקודש אומר כן נגד המצרים שאמרו פן ירבה ומדנקט ליפרץ בזה הלשון שייך למדרש הכא על כן כלומר בשביל כן קראה אותו יהודה שהיתה יודעת מיהא בברכת כן ירבה והוי כמו על הברכה שברכו אביו שפתרונו בשביל הברכה לעיל:

ל (כז) רש"י מי שיש לו בנים שולח בתו אצל הרועים תימא דילמא קטנים היו בההיא שעתא ועכשיו נתגדלו ויש לומר דה"ל לשלוח בלהה וזלפה שפחותיו ולא רחל שהיתה בתו מאשתו הנשואה בשלמא אי לא הוו לו בנים ניחא דשלח רחל שהיא פירס הנכסים ותשמור הצאן יפה בכל כחה. אבל אי הוו לו בנים א"כ למה תשמור יותר מבלהה או זלפה דלעולם הבנים קודמים לבנות ובנות הנשואות קודמות לבנות הפלגשים. ויפצל בהם פצלות לבנות העולם מתמיה היאך צדיק גמור כמוהו עושה רמאות כזה ויש לתרץ דכדין עשה לגמרי שהתנאי בתחילה ביניהם היתה שכל צאן שיהא בו אחת מן הסימנים הללו או נקוד או טלוא או חום ועקודי' וברודים בכלל אלו הסימני' היו כדמוכחי קראי. וראיה דחד סימן היה התנאי כדכתיב וכל שה חום בכשבים מדהאי לחוד אינך נמי לחוד ונתיירא יעקב מטענות רמאות שיאמר שכולם צריכים להיות נקוד וטלוא וחום ולא יהא פירושו או זה או זה כמו חלץ ועשה מאמר ולכך פצל המקלות ועשה בהן רק שני סימנים ואם כן כל הצאן שיולדו בשלשה סימנים ודאי שלו היתה מדינא דסימן אחד מעצמו בא ולפי היושר היה התנאי ביניהם רק סימן אחד ופן כשנותן פני הצאן לנוכח הצאן כסה סימן אחד וקרא מסייעני ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן ואלו סימן שלישי לא כתב כאן. ויצל את מקנה אביכם כתיב בלשון זכר לנקבות לפי שמה שהי' ראוי לירש לבנים הציל להם הקב"ה והכי איתא בשבטים גבי והעברת את נחלת אביהן להן לפי שעמדו במקום זכרים כתב בלשון זכר עליהם:

לא (ט) ואם אתה לא