ברכת אברהם (יענר) צג

דהוא ציית דינא הואיל ואלו ידע המוכר שצריך להחזיר הוה מהדר לכן הוה רק כפקדון בידו ויכול חבירו לחלל יעוי"ש אבל ודאי דלשיטת ריטב"א מהני תפיסה מחיים מרשע הלוה אפילו קודם שראהו שנוטה למות אבל רש"י שכותב דלא מהני עכד"ח דאין כוונתו רק לענין איסור למשכנו אבל אם תפס מהני אפילו לשיטת רש"י וכמ"ש לעיל:. ובהיותי עוסק בסי' ד' בח"מ אמרתי להביא ראיה להא שמבואר שם דיכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר אם לא יוכל להציל בענין אחר. והיא שיכול לברר ששלו הוא שנוטל בדין ויעוי' בש"ך תקפו כהן הובא בקצה"ח ס"ד היכא דברירא ליה יוכל לתפוס בענין שיהיה לו מגו יעוי"ש יעו' ב"ב דף מ"ג דמקשה הגמרא על בני עיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה עיר. ואם איתא ליסלקו בי' תרי מנייהו ולידייני' יעוי"ש. ודקדקתי לכאורה שכפי הנראה מה שמקשה הגמרא וליסלקו בי תרי משמע שקו' הגמרא מסיפא דאין מביאין ראיה מאנשי אותה עיר וקו' הגמרא וליסלקו בי תרי ויהיה עדי ראיה ולכאורה קשה למה לא מקשה הגמרא ארישא דאין דנין בדייני אותה עיר דליסלקו שלשה מהם ולידייני'. אכן נלע"ד י"ל ע"ד פלפול לישב דקדוק זה יעוי' בקצה"ח סי' ל"ז שמביא קושי בשם אחיו הנבון ז"ל מה הקשה הגמרא וליסלקו הא קי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אין יכולים להקדישו ואפילו להפקיר אינו יכול וא"כ בשלמא בשותפים מעידים דמיירי בקרקע וקרקע יכולים הבעלים להקדישו היכא דיכולי' להוציא בדיינים בעדים והכא נמי בשעה שמסלקים א"ע בא בבת אחת רשותם וקנינם ע"י הסילוק. אבל גבי מטלטלים אפילו יוכל להוציא בדיינים נמי אינו יכול להקדישו וא"כ היכא מהני סלוקו להקנותו יעוי"ש ע"כ נלע"ד דקו' הגמרא היא על דרך זה דליסלקו תרי מינייהו ולידיניי' כלומר הואיל דיוכל אדם לעשות דין לעצמו אפילו ע"י הכאה כמבואר בש"ע חו"מ הנ"ל: וליקח החפץ מהגזלן ביד חזקה היכא דיכול לברר בדין שהוא שלו ולא יכול להציל בענין אחר א"כ בס"ת שנגנב ודאי בני עיר יכולים לעשות דין לעצמם וליקח הס"ת בחזקה לעצמם מרשות הגנב א"כ בזמן שהס"ת יהיה ביד בני עיר שעבדו דין לנפשם שפיר שוב מהני הסילוק של תרי מאנשי עיר ולקנותו לבני עיר: ובסילוקה בא בבת אחת רשותם וקנינם ומהני שפיר הסילוק גם ממילא שפיר מהני מה שעבדו דינם לנפשם הואיל דע"י סילוק יכולים לברר שכדין הם נוטלים. וגם לא היה באפשרם להציל בענין אחר. ע"כ קו' הגמרא שפיר דליסלקו תרי מינייהו ולידייני'. כלומר דקו' הגמרא היא באמת מרישא אמאי אין דנין בדייני אותה עיר הא יכולים למיעבד דינים לנפשם וליקח הס"ת בחזקה לרשותם והיכא דיכולים לברר מצי למעבד דיני' לנפשי' והכא שפיר יכולים לברר מחמת הסילוק כקו' הגמרא וליסלקו בי תרי ויהיה עדים שיכולים עי"ז לברר ולפ"ז לא היה יכול הגמרא להקשות סתם ארישא למה אין דנין בדיינים אותה עיר ליסלקו שלשה מהם ולידייני' ז"א כי אף שיסלקו אם אין תרי מאנשי אותה עיר מסלקים א"ע שיהיו עדים כשרים. גם הם לא יכולים למיעבד דין לנפשם הואיל דאינם יכולים לברר שהס"ת שלהם הוא וגם לא היה יכול להקשות הגמרא אמאי אין מביאים ראי' מאנשי אותה עיר ליסלקו תרי מינייהו ולידייני' דייני עיר אחרת ז"א כי הסילוק לא מהני כקו' הקצה"ח. ועיקר קו' הגמרא מכח עביד אדם דין לעצמו היכא דברירא לי' ע"כ רק דייני אותה עיר יכולים למיעבד דין לעצמם ולא דייני עיר אחרת ושפיר מביא הגמרא שני הדינים דאין דנין מדיני. אותה עיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה עיר דליסלקו בי תרי להיות עדים שיהיה יכולים לברר והסילוק יהיה בזמן שכבר יהיו עושים דינם לנפשם להוציא ס"ת מיד הגנב ואח"כ יסלקו ולדייני': סי' כד תשובה מי שראה בדרך אבידתו של חבירו שונאו ואויבו אשר כבר היה מיאש אותה. ומגודל שנאתו רמסה ברגליו עד כי השחיתה ואח"כ בא החפץ ליד בעליו ותובע מאויבו ההיזק שעשה ורוצה לפטור א"ע אחרי שכבר נתיאש בלא זה מהחפץ ויאמר אם לקחתי לי אותו חפץ הייתי זוכה בו ע"כ לא הפסדתיך כלל ואחד מהדיינים חייב אותו לשלם ההיזק ואיזה מן המפקפקים חלקו עליו לאסור שיאוש הוא מטעם הפקר ואין לחייב מי' שמזיק דבר של הפקר וזה להשובתו הנה דעת לנבון נקל טעותו של המפקפק הלא נודע מה שהסכימו כל אחרונים דבזה חלוק דין יאוש מופקר אף דקימ"ל דהוה הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה ואפילו הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ"מ ביאוש נראה דלא מהני עד דאתי לרשות זוכה וכל זמן דלא אתי ליד זוכה לא הוה הפקר ומקרא גופיה מוכח כן כמ"ש המק"ח בס' תמ"ח דבשלמא בהפקר דאתי מקרא דתשמטנה ונטשת דנלמד משמיטה הוה הפקר אפילו לא אתי ליד זוכה. אבל יאוש כתבו התו' בב"ק ס"ז בד"ה מוצא אבידה דנפקא לן מהא מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים שאין