ברכת אברהם (יענר) צב

דמי היין להשבת הגזילה ושרי שוב למישקל דמי יי"נ אבל לדידן דאמרי' דמסתברא מילתא דרב דוקא בדשיבר אבל בנטל לא א"כ אף אם משיכה קונה איכא חששא שינסך את היין קודם שימשוך בשוגג ויהי' פטור מלשלם כיון שיכול לומר לו הרי שלך לפניך כיון דהיין לא נעשה שלו הואיל שהיא בעינו ויכול לפטור א"ע מדמי היין ע"כ כי קא שקל דמי יי"נ קא שקל ולהכי גם לדידן שפיר הוצרך רבינו האי גאון להביא הך דינא דאמר רב למוכרי יין דלישקלו מעיקרא זוזי וק"ל ואגב אכתוב לך מה שאני מהרהר כעת על הנך שיטות היינו התוס' בקדושין דף נ"א בהא דאין לוקחים בהמה טמאה ממעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן בירושלי' ואמאי יחזרו דמים למוכר ומשני כשברח. אלמא מחללים מעות שביד המוכר ותירצו דהתם הוה כמו גזלן דאי לא ברח הוה המקח חוזר והוה כמו גזל ולא נתיאשו וכו וכצנועים דהכא עכ"ל תוס' אלמא דכל היכא דלא ידע הו"ל דבר שאינו ברשותו. אע"ג דציית דינא ויעויי' בקצוה"ח ס' שנ"ה וצל"ע מדברי רש"י כתובות פ"ה ע"א בד"ה הוה תפיסה דלאחר מיתה ח"ל שכל זמן שהי' חי הי' פקדון בידיך והרי הן כמונחים ברשותי' וכי אמרי' תפיסה מחיים כגון שראהו קרוב למות ותפס מטלטלים לשם חובו ולא היו פקדון בידו עכ"ל הרש"י משמע אם היו פקדון בידו לא מהני תפיסה שלו והרי הם כמונחים ברשות המפקיד אף דתפס אותם ואינו רוצה להחזירם אלמא הואיל דהוא ציית דינא הרי הן כפקדון בידו וברשות מרייהו קיימי. אכן הרגשת בריש דברי רש"י שכתב דכי אמרי' תפיסה מחיים כגון שראהו קרוב למות ותפס מטלטלי' לשם חובו הא תמוה הכי לא מהני תפיסה מחיים לשם חובו אף אם תפס קודם שראהו קרוב למות אכן נלע"ד דבאמת תפיסה מחיים מהני רק דרש"י כתב כן רק לענין שאסור לתפוס משכון לחובו שלא ברשות ב"ד ועובר על לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו וזהו שכתב וכי אמרי' תפיסה מחיים. כלומר שרשאי לתפוס כגון שראהו קרוב למות ואיכא חששא דיאבד חובו כי באם ימות יהי' מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי אז רשאי למשכנו הואיל דאיכא חששא שיפסיד חובו וכמבואר בח"מ ס' צ"ו ובח"מ ס"ד ולהכי כתב רש"י ולא היו פקדון בידו דאלו היו פקדון בידו היה אסור לתפוס אותם על חובו כמבואר בדברי הזוהר הובא ג"כ בקצה"ח ח"מ ס"ד. ז"ל הזוהר פ' במדבר פתח ואמר ד' אורי וישעי. ובר נש בעי לאקדשא ולמפקד בידי' פקרונא לאתרא דאע"ג דאיהו אתחייב לגבי' יתיר מההיא פקדונא לאו כדאי לאתחדא בי' הואיל פקדונא אתמסר לגביה ואי יסרב ביה וודאי נבדוק אבתריה דלאו מזרעא קדישא הוא ולאו מבני מהימנותא יעוי' בקצה"ח שם א"כ וודאי כל זמן שאין לו חשש לפסיד' כיון שיש לו זמן לתפוס בשעת מיתה ממש ולא דוקא בעת שקרוב למות הואיל שהפקדון בידו וודאי עושה איסור אם תופס הפקדון על חובו. ורש"י רוצה בזה להסביר תירוץ התוס' על הא דאמרי' שם אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבית נהלי' ואמרה לא דהוה תפיסה לאחר מיתה והקשה תו' אמאי צריכה סהדי נהימני לדידה במגו דלקוח ותירצו דהוה מגו למפרע דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבורה היתה שהיא טענה מעולה ולא היתה יודעת שצריכה לטעון דתבעתינהו מחיים יעוי"ש. והוה קשה לרש"י אמאי טענת מחיים תפיסנא בעצמה לאו טענה מעליא הוא אפילו בלא תביעתינהו בחיים ע"כ כתב רש"י דכי אמרי' דרשאי לתפוס ואינו עושה איסור דוקא בראהו קרוב למות ולא הי' מטלטלי' שתפס פקדון בידו אבל באם הי' לפקדון אסור הוא למשכנו כי אם בעת מיתה ממש שלא יפסיד חובו. שלא יהיו מטלטלי דיתבי א"כ דאסור לתופסו בהי' פקדון בידו מטעמא שכתב הזוהר הנ"ל שוב אינו נאמן לומר דמחיים תפסינהו דאין אדם משים עצמו רשע וכמו באומר אנוסים היינו מחמת ממון דאינו נאמן אפילו במגו. הואיל דאאמע"ר יעוי' ביו"ד ס' קס"ט בש"ך שם ס"ק ע"ט כן נמי אינו נאמן לומר שתפסינהו מחיים במגו דלקוח כיון דאין אדם נאמן לעשות עצמו רשע ולפ"ז נראה לי היכא דיש לו עדים שתפסינהו מחיים אף בהיו פקדון בידו שוב לאו ברשותי' דמרייהו קיימי אכן מדברי הריטב"א כתובו' שם לפי מה שהוא מביא פרש"י אינו כן כי זה לשונו שם פרש"י דכל זמן שהוא חי הי' פקדון בירך והרי הן כמונחים ברשותו ולא חשיבא תפיסה אלא בתופסת מרשות מלוה עכ"ל הרי משמע מדבריו דאפילו תפס לא מהני. היכא דתופס מרשותו ואתמהא מאד למה לא יהי' מהני תפיסתו אפילו לפי הבנת בעל קצה"ח שהריטב"א סובר כשיטת הזוהר דעושה איסור מ"מ הכי בשביל שלאו מזרעא דמהימנותא הוא לא יהי' מהני תפיסה בתמי' ועכר"ח צ"ל אע"ג דתפס אחובו לא כלה הדבר מלהיות פקדון והוא עדיין ברשותיה דמרייהו וזה ודאי אינו לשיטת התוס' קדושין דף נ"ה הנ"ל שכתבו אפי' היכא דהוא ציית דינא ורק תופס דבר ומעכבו בטענות ג"כ לאו ברשותיה דמרייהו נינהו וכדברי תוס' קדושין דף נ"ה הנ"ל: וי"ל דריטב"א סובר כשיטת רי"ד בתרוצו קו' התוס' הנ"ל שמתרץ שבאמת הך דאין לוקחין בהמה טמאה לא הוה כמו גזלן הואיל