ברכת אברהם (יענר) פז

בטלה כולה הואיל דלאו ערות הוא מ"מ הואיל דב"כ וב"כ אם אין עדותם עדות שפרעו להמערער או להמלוה ממילא חייב המחזיק או הלוה כיון דפטורם תלי' אם פרעו למערער ואם אינם עדים על הפרעון ממילא הם חייבים וגם אם נימא דלאו בגדר עד הוא כלל הואיל דהוא מעושי דבר ולא ממקיימי דבר ולא שם עדות עליו א"כ לא שייך ביה עדות יש לישב לפ"ז קו' הנתיבות בח"מ ס' קמ"ו ס"ק כ"ב שהקשה מה פריך הש"ס הא נוגעין בעדותן אם נימא כקצה"ח דבפני זבנה טענה מעליתא קשה דלהימני במגו דבפנינו ירד המשכיר לפירות והשכירה לנו בשלמא דבפנינו לא מהימני אלא משום מגו דלפירות ירדנו א"ש דכאן ליכא מגו דלפירות ירדנו מהמערער דיראין עצמן מהמחזיק אבל נימא כמו שנאמנים לומר לפירות ירדנו מהמערער כן נאמנים לומר בפני ירד המשכיר לפירות והשכירה לנו קשה יעוי"ש אבל לפי הנ"ל א"ש כי י"ל אם יאמרו בפנינו ירד המשכיר לפירות על ג' שנים והשכירה לנו הוה כאומרי' על שני דברים עדות על המשכיר שירד לפירות ונוגע עדותם ג"כ נגד המשכיר והמערער ונגד עצמם שהשכיר להם המשכיר לפירות ופטורי' מן המערער ואף שלגבי עצמם לא חשיבי כעדות הואיל שמעידים על עצמם והוו בגדרי בעלי דברים מ"מ דבריהם שבפניהם ירד המשכיר לפירות עדים נינהו ואינם מעידים על ממונם כלל רק נחשבי' כנוגעי' וחשדינן להו כמשקרים שיאמרו כן כדי לפטור עצמם מהשכירות אבל כבר כתב הנתיבות היכא דאינם מעידים על ממונם רק נוגעים הם לאו כקרובים נינהו רק אינם נאמנים דחשדינן להו שמשקרים. וכמ"ש הנתיבות בס' ל"ז יעוי"ש א"כ נראה דוודאי עוברי' ג"כ אם משקרו משום לא תענה כיון דעדים נינהו רק שמשקרים א"כ שוב לא קשה דלהימנו במגו דבפנינו ירד המשכיר לפירות ז"א כי י"ל דילמא השוכרי' שיאמרו דדרו בה ג' שני' אינם יראים כלל מהמערער א"כ טענה שבפניהם ירד המשכיר לפירות והשכיר להם אינה יותר טובה טענה זו מטענה שדרו ג' שני' א"כ לאו מגו הוא כמו שכתב הנתיבות דבכל מגו צריך טענה מעליתא גם אין לומר להכי טענה מעליותא היא כיון דהשתא שיאמרו דרו בה ג' שני' יעידו עדות שקר ז"א כי אם יאמרו בפנינו ירד המשכיר לפירות ג"כ עדות שקר הוה וגם לאו טענה מעלית' היא טפי מדהשת' דילמא אינו מתירא כלל מהמערער וליכא מגו: והנה צריך להבין לפי דברי מהר"מ מלובלין בחדושיו הובא ג"כ בש"ך ח"מ ס' ל"ז זה לשונו מקשין העולם על מילתא דשמואל דאמר שמעמידה בפני בעל חובו וכי חשיד אינש להעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהי' לוה רשע ולא ישלם ומתרצים וכו' ולי נראה דאינה קושי כל כך משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות מן התורה אפי' ידעינן בוודאי שאינו משקר בעדותו שהרי משה רבינו עליו השלום פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה עכ"ל מהר"ם וכ"כ העיר שושן א"כ לפ"ז צריך להבין מה הקשו תוס' בב"ב שם דהשוכרים יש להם מגו דאי בעי הוו אומרי' פרענו למערער ואי נימא דמטעם קרובי' פסולים וכמ"ש הע"ש. ומהר"מ מהני מגו אף דנאמנים מ"מ הואיל דיש להם הנאה במה שנשאר המחזיק בהבית כדי שלא יצטרכו לשלם שנית יש להם דין קרובים ולאו עדות נינהו עכר"ח צ"ל הואיל דאף אם היו אומרי' דלא דרו בה ג' שנים ופרעו השכירות למערער ג"כ לא הי' נצרכי' לשלם א"כ אין הנאה בעת שמחזיק נשאר בהבית להכי אין עליה' ממיל' שם עד קרוב: ולפ"ז י"ל דזהו כוונת התוס' מה שיתרצי' להכי אין להם מגו דפרענו למערער שמתיראים מהמחזיק והקשו מפורשים אם הו אומרי' דלא דרו בה ג"ש ממילא הי' זוכה המערער אבל לפי הנ"ל אית לומר דמתיראים שפיר הואיל דהם יודעים בעצמם שדרו בה ג"ש ביממא ובלילה ע"כ מתיראים דילמא יהי' עדים על זה שדרו בה ג"כ בלילו' ויצטרכו לשלם שכירו' שנית להמחזיק וא"ל אם באמת דרו בה ג"כ בלילו' אף דלאו מגו היא ב"כ וב"כ יזכה המחזיק בעדותם ומה מקשה הגמרא אבל לפי הנ"ל א"ש כי אף דידעינן בהו שאינם משקרים מ"מ יש להם דין קרובים הואיל שיש להם הכאה בעדות זה דאם אמרו פרענו למערער היו נצרכי' לשלם עוד פעם להמחזיק ע"כ שפיר מקשה הגמרא דלאו עדות נינהו דנוגעים בעדותם הן ולפ"ז אם היו יכולים לפטור את ניצמם בעדות אחרת י"ל אף דאין להם לטעון טענה מעליתא כי אם כאותה מעליותא שיש בטענה דהשתא מ"מ לא שייך לומר דיש להם הנאה בעדותם דהשתא כיון דבלא זו היה להם הנאה בזו כיון דהיו יכולים לטעון טענה אחרת א"כ ממילא אין להם שם עדות קרובים ומזה נראה דלא כדברי הנתיבות הנ"ל דגם להסר חששא דנגיעה במגו צריך טענה מעליותא ח"א כי בשלמא אם היינו משתמשים בהמגו לאמת דבריהם לומר שוודאי אומרים אמת דאי רצו לשקר הוו אומרי' טענה אחרת אז היינו צריכי' שיהי' טענה האחרת עדיפא מדהשת' אבל אם נימא כסברת מהר"ם דלאו משום דמשקרי פסלינן להו רק הואיל דיש להם הנאה הוו כקרובים שפיר י"ל היכא דהי' במציאות שיזכו בהנאה זו בטענה אחרת אפי' ודלא עדיפא מטענה דהשתא ג"כ לאו כקרובים