ברכת אברהם (יענר) עט

אינו קונה בשעת הקנין כ"א על תנאי זה ואח"כ כשלא ירצה להחזיר לו הואיל שיתוודע לו דא"צ להחזיר כיון שלא כפלו להתנאי מ"מ בשעת נטילה היה הדבר בידו בלי כונת קנין ובהפקר צריך כוונה לקנות: אכן לכאורה דברי המחנה אפרים הנ"ל צריכים ביאור שכתב היכא שהיה בלבו איזה תנאי לאו דברים שבלב דסותרים מה שהוציא בפיו מיקרי וכהא דפ"ב מכתובות גבי עדים שאמרו כת"י הוא זה אבל תנאו היה דנאמנים דאפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים וכתב הר"ן מפני שאין אלו סותרים דבריהם דתנאי מילתא אחריתי הוא שאין עדות ראשון כאלו נתפרש שלא היה בו תנאי אלא סתם היה והשתא מילתא אחריתי קאמרו זהו תורף דבריו שם אלמא אע"ג דעבדו מעשה וחתמו השטר מ"מ אין זה סותר מיקרי א"כ למה אמר רבא בקדושין דף נ' בההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי דהוה דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים וקשה הא שהיה בלבו כן ע"מ למיסק מ"מ רק תנאי הוא ולדברי המחנה אפרים דבאומר תנאי היה אין זה סותר מיקרי ועכר"ח צ"ל הואיל דבעידנא דזבין לא אמר ולא מידי הוה כאלו נתפרש שלא היה בו תנאי ודברים שבלבו סותרים מה שנתפרש להכי לא הוו דברים א"כ כמו כן נימא בנדר סתם ומכש"כ באם נתעבד מעשה כמו התם בכתובות שחתמו א"ע דהוה כאלו נתפרש דאינו דברים ומכש"כ בנותן מתנה ע"מ להחזיר ולא כפלו לתנאי דהוה כאלו נתפרש שאינו חושש בקיומו של התנאי כיון דלא התנה כהלכתו וודאי י"ל דהוו דברים שבלב הסותרים דאינן דברים: ואולי יש לומר להכי בההוא גברא דזבין לנכסי אדעת' למיסק ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמרי' דהוה דברים שבלב דסותרים לפי סברת הנתיבות בח"מ ס' ר"ז ס"ה שכתב שם שחילק גדול בין תנאי ובין גילוי דעת שיש עמו אומדנא דכל שחתר המקח משום תנאי כגון בע"מ שיחזיר צריך לעשות קנין חדש כשמחזיר דהמכירה והמתנה הראשונה היה מכירה ומתנה חלוטה רק שעל הלוקח החיוב לקיים תנאו משא"כ בגילוי דעת באומדנא שע"ד כך לא מכר כלל הוה כשיור בגוף המקח ואפי' כשהגילוי דעת היא שהמכירה והמתנה הוא ע"מ להחזיר מ"מ א"צ קנין חדש בשעת חזרה והסברה שם הוא הואיל שאומדנא היא שע"ד כך לא מכר יעוי"ש א"כ י"ל דזהו סברת רבא שם בההוא גברא דזבין לנכסי' אדעת' למיסק ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי א"כ באמת לא התנה כלל רק משום גילוי דעת דעל דעת כך לא מכר כלל קאתינן עלי' לבטל הזבינא מעיקרא ע"כ הוה כשיור בזבינא ושיור בקנין ע"ז שפיר אמרי' אף דזה גילוי הדעת היה ג"כ בלבבו בשעת זבינא מ"מ אמרי' כיון דהוה דברים שבלב הסותרי' למעשה הקנין לכן לא הוו דברים בשלמא היכא דיאמר דתנאי היה בלבו אמרי' שפיר הואיל דהתנאי אינו מגרע הקנין. כי הקנין נשאר לגמרי בתקפו וב"כ וב"כ מכר והתנאי מילתא אחריתא הוא להכי אינו סותר מיקרי אבל לא שנימא דע"י דברים שבלב נתבטל המכר מעיקרא ויהי' שיור בקנין ומגרע קנין הנעשה בסתמא שפיר י"ל דלא הוו דברי' כי סותרים הם הקנין הראשון: ועוד אפשר לומר כי בשלמא בנדרים שפיר י"ל הואיל דנדר סתם דבורו שאמר שהיה בלבו תנאי משווי לן ספק כי באמת נוכל לומר דמשמעות הלשון ג"כ סובל משמעותו ספק אי על תנאי או בלי תנאי ע"כ באומר בלבו תנאי לא הוו דברים שבלב הסותרי' משמעות הלשון כי אף שלא מהני דברים שבלב המעשה משמעות הספק מ"מ כל היכא דהוה רק ספק ג"כ פרושו להקל ונאמן לומר שכן היה בלבו על תנאי וא"ל דהוו דברים שבלב הסותרים ז"א כי אנחנו אומרים שבאמת נשאר משמעות על ספק ומ"מ נאמן לומר שכן היה בלבו הואיל דפרושו להקל אבל בנותן מתנה סתם או בזבין נכסי ולא אמר ולא מידי אף שבלבו היה על תנאו אמרי' שפיר דאין דברים שבלב מהני לסתור המעשה וא"ל הואיל דמשמעות המעשה הוא על ספק אי על תנאו או בלא תנאי אינו אלא כמפרש ז"א אי נשאר המעשה על משמעותו הקדום בספק תנאי או אין תנאי ממילא המקח והמתנה קיים כמו שכתב הרשב"א בתשובה הובא בב"י ח"מ ס' מ"ו מחדושיו ש"ט דכל היכא דהמתנה וודאי והתנאי ספק הוה המקבל מוחזק אף בקרקע דבחזק' בעלים הראשונים עומדת מ"מ אמרי' אין ספק מוציא מידי וודאי יעוי"ש אבל כל הנ"ל י"ל דווקא בכעין שכתב המחנה אפרים היכא דנדר סתם או בחתמו סתם אבל היכא דהתנה תנאי ולא התנה כהלכתו י"ל לפי מה שכותב הרשב"א הנ"ל דוודאי הוה כאלו נתפרש שאינו חושש בקיומו של תנאי והיכא דפירש כך וודאי לא מהני דברים שבלב לסתור דברים שבפיו ומכש"כ נגד המעשה המתנה: אבל לולי דברי שהרשב"א מה שהקשה פ' מי