ברכת אברהם (יענר) ע

שוב לומר כיון דפסקה פסקה וכקו' הבני אהרן הנ"ל והכא ליכא לתרוצי הואיל שהתנאי קשור בו ז"א כיון דכבר מחל השני לראשון התנאי א"כ לא יוכל הוא שוב לקנות כיון דפסקה פסקה ואי תימא דבכהאי גוונא באמת הדין כן יש מקום לתרץ קצת קו' הר"י ריש הכותב באומר לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו וידי מסולקת ממנו לא אמר כלום ופרש"י שם דאשותפי' קאי ואמרו שם דבקנו מידו מהני דאמרי' מגופא של קרקע קנו מידו וכתבו שם תוס' ותימא לר"י דמה יש להועיל באומר לחבירו שותפו קנו מידו אף דמגופא של קרקע קנו מידו מה הועיל קנין למי מקנה אותה והלא לכ"ע מפקיר לה עכ"ל ואי נימא כנ"ל דבגוונא שכתבנו דשותפים שנשתתפו בחצר שאין בו ד"ח דלהכי קונה כל א' כלו לתשמישו למפרע הואיל שיכול הקנין לחול אח"כ מפסקה פסקה לא שייך הואיל דלא נתנו לראשון אפי' ליום אחד כיון דתנאי קשור בו א"כ אם נימא דמגופא של קרקע קנו מידו א"כ אז ממילא כשמסלק א"מ מהקרקע לא גרע מאלו מחל לו התנאי א"כ ממילא נשאר הקרקע רק לשותפו מכח כיון דפסקה פסקה ושפיר אבעי' של הגמרא קנו מידו מאי יכול להיות בגוונא שכתבנו ולא קשה קו' הר"י הנ"ל. והנה כל זה כתבתי רק לפלפולא. ולענין דינא כבר חלקו על הרא"ה דלא אמרי' כיון דפסקה פסקה כלל בדיני ממונות א"כ בנ"ד אף דמחל הנותן תנאו ע"מ להחזיר מ"מ בכלות הזמן הדרא המתנה למארי' בלי קנין לדעת הקצה"ח א"כ בקידש המקבל במתנה זאת אחר כלות זמן החזרה שהיא של נותן י"ל דמ"מ אינה מקודשת זולת לדעת הני שכל מתנה ע"מ להחזיר אינו קנין לזמן ורק היא קנין עולמית ומוטל עליו להחזירה בקנין מחמת התנאי אז שפיר י"ל היכא דמחל לו התנאי בתוך הזמן הקצוב נתקיים המתנה למפרע והרי היא של המקבל ואפילו אם קידש במתנה זאת אפילו אחר כלות הזמן הקצוב מ"מ מקודשת גם בגוף דברי בני אהרן הנ"ל דבנכסי לך ואחריך לפלוני שכתב להכי לא אמרי' כיון דפסקה פסקה מפני שתנאי קשור בו והקשתי אי משום תנאי הוא ה"ל למימר דמהני מחילת התנאי ולע"ד דלאו דווקא משום תנאי הוא רק דאמרי' דשיורא הוה בקנינו של הראשון לענין זה שיהי' אחריו לפלוני ואי שיורא הוה מכש"כ דלא שייך ביה פסקה כלל אכן לפ"ז דבנכסי לך שיורא הוה ממילא באתרוג של שותפי' דכתב הקצה"ח הואיל דיש קנין הגוף לזמן יוצא בו השותף הואיל דקונה אותו כאו"א לשעתו דהוה כנכסי לך ואחריך לפלוני ולפי הנ"ל דהוה רק כשיור בקנין לאו לכם הוא ויעוי' בר"ן בנדרים פ' השותפין דף מ"ו ע"ב בד"ה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ז מה' נדרים היו שניהם שותפים בחצר אם יש בה ד"ח הרי אלו אסורי' לכנוס בה עד שיחלוקו ויכנוס כ"א ואחד לחלקו אלמא ס"ל דלאחר חלוקה שרי ונ"ל כטעמו ז"ל אע"ג דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהם לאסרו על חבירו בענין שתהי' נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עלי' נכסי דידי' ואינו בדין עכ"ל וצל"ע קצת למה להר"ן למימר בחצר שאין בה דין חלוקה להנך מ"ד דמתירי' לכנוס מטעם דהוברר הדבר למפרע שמתחילה היתה קנויה לו לשעה זו להכי הוא דשרי נימא פשוט אף דאין ברירה מ"מ הוה לן למימר דמותרים לכנוס מטעם הנ"ל דע"מ כן נשתתפו שלא יהי' יוכל כא"ח לאסרו על חבירו בשלמא בחצר שיש בו ד"ח הואיל דיכולים לחלקו י"ל דדעתם הי' לאסור על חבירו כדי לכופו לחלוק אבל באין בה ד"ח וודאי יש סברה דנשתתפו עמ"כ שלא יוכלו לאסור א' על חבירו. אכן כפי שכתבנו לעיל י"ל היכא דלא התנה בפירוש בתנאי מפורש והוה רק באומדנא דע"מ כן נשתתפו ואחרי שכל מחמת אומדנא שיורא הוה וכמ"ש המק"ח בס' תמ"ח והרב הפרישה בטור ח"מ ס' רמ"א כתב טעמא דאפילו שייר במתנה שלא יהי' יכול להקדישה מהני זה לשונו טעמא נ"ל כיון דאמר בפירוש ומפרש לאיזה דבר משייר מהני דהוה כאלו נתן לו הכלי ע"מ שיהי' שותף בו עמו בוודאי שמי' מתנה הכ"נ נתן לו החפץ להשאיר לעצמו שלא יהי' לו רשות להקדישו כל תנאי שבממון קיים וכתבתי בתשובתי בס' מ"ט דטעמא דרבינו הר"ש דכל מתנה שא"י להקדישו אף דהוה שיורא לא מהני וכתבתי הטעם הואיל דשותף שאני. דבחלק שהוא שלו יכול לעשות בו כחפצו למכרו ולהקדישו אבל בנותן מחנה שלא יהי' יכול לעשות בו גם בשלו כחפצו ושיורא משייר בו לאו מתנה היא כלל יעוי"ש ולענ"ד דגם הסוברי' דשיורא במתנה מהני הואיל שהשאיר לעצמו שיהי' שותף בו שמי' מתנה א"כ לפי מה שכתבנו דגם בשותפי' שנדרו הנאה זה מזה ע"מ כן נשתתפו שלא יהי' אחד יכול לאסור חלקו על חבירו וכתבנו דהוה כשיור במתנה א"כ ליכא למימר דלהכי מותר דנכנס לתוך שלו ז"א אם איכא גם בשלו שיורא לחבירו א"כ ממילא מתהני מחבירו דעכ"פ יש לחבירו בו קצת כל דהוא ודוחק לומר מחמת שאין לו רק כח מעכב שלא יכול אידך לאסור עליו הוה כאין לו בחצר כלום ולאו מדידי' מתהני דוחק הוא לומר כן. א"כ בנדרו הנאה זה מזה אז כל א' וא' מתהני לכל הפחות אף בחלקו משיורא שיש לחבירו בו י"ל דאסורי' מלכנוס אבל כ"ז בחצר שאין בו ד"ח אבל בחצר שיש בה דין