ברכת אברהם (יענר) סד

להנאתי' שנטל מכיסו של חבירו ופרע לבעל חובו אף אחר הפרעון כאלו לא כלה הנאתו מיקרי. והוה כהנאה ממשכת מהא דאמרי' בב"ק דף ק"ט במשנה שם באומר קונם אי אתה נהנה משלי בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו ואם אין לו לוה וב"ח באים ונפרעים. וכתב הרשב"א דווקא הם באים ונפרעים אבל הוא בעצמו אסור לפרוע לבע"ח כדי שלא יהנה מאיסור הנאה. ויעוי' במק"ח ס' תמ"א שם. וקשה הא בשעה שפרע אף שנהנה הא לרשב"א הנאת הגוף בהדי מצוה שרי הואיל דאי אפשר לקיים המצוה בלי זה מחמת שאין לו לשלם כדקתני במתניתין ואם אין לו וכו' ואח"כ כשקיים המצוה כבר כלתה הנאתו וכמ"ש ג"כ הרב בעל מק"ח הנ"ל בענינו שם. א"ו דגם אחר שפרע הוה כלא כלה הנאתו וכמ"ש לעיל ואפשר לומר ט"ז לענ"ד לפי מה שכתב הרשב"א בב"ק דף הנ"ל ח"ל וראיתי להרמב"ם ז"ל שפירש בנדר שצריך שיאמר להן אלו נכסים שאסר עלי אבא פירשו ז"ל וכו' ונראה שהוקשה לו הענין שכתבתי ומפני זה מצא לו הרב מענה לסמוך עליו ואמר שגם זה דווקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא. כלומר כיון שאמר להם כן אין זה שנותן משלו אלא כמגביה להם מציאה וכן בפרעון חובו כיון שגילה להם כן לבע"ח וקבלן הרי זה כמלוה שאומר ללוה הגבה מציאה ותנה לי והפטר כנ"ל לישב דברי הרב ז"ל עכ"ל הרשב"א כנ"ל: והנה באמת צריך עיונא רבה בזה. אם אמר בחיי ובמותי הלא הוא יורשו ממילא והנכסים ממילא הם שלו ואיך יוכל לפטור א"ע מחובו בהם ומה זה דומה למציאה הנה הנכסים הם שלו והלא אף אם לא אמר לו המלוה והפטר ממילא הוא פטור הואיל ששילם לו מנכסיו שיירש וממילא הוא מתהני מהנכסים שפטרו אותו מחובו יעוי' בנדרים דף מ"ז בר"ן שם בד"ה והוי יודע יעוי"ש ואולי י"ל לשיטת רשב"א בנדרים פ"ה. באוסר ע"ע נכסים שיהיו אסורים עליו בהנאה הרי הם כהפקר יעוי"ש. ויעוי' במח"אפרי' ושפיר כתב הרשב"א לשיטתיה דזה דומה למציאה והפקר ולפ"ז אפשר לומר הואיל דהרי הם כהפקר ע"כ אין לו לשנם את חובו כי אין לו נכסים כדקתני במתניתין ואם אין לו וכו' ובאין לו לשלם את חובו אין מצוה עליו כלל לפרוע חובו הואיל דאין לו ובאם אין מצוה עליו גם הרשב"א מודה דהבאת הגוף בהדי מצוה כזאת שלא רמי' עליו לעשות מצוה יש לומר דאסור גם לרשב"א. ובאין לו לשלם לא נתחייב בפריעת ב"ח כלל. ועדיין צל"ע בזה: והנה כל דברינו סובבים ואם נימא דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי אבל זאת לית למימר. דאפילו אם הנאת הגוף בהדי מצוה אסור יהי' רשאי הלוה לפרוע מא"ה באם אין לו לשלם ממקום אחר הואיל דפריעת בעה"ח לא חשיבא הנאה כקו' התוס' בנדרים דהוה רק כמבריח ארי ותרוצם שם דחשיבא הנאה. הואיל דהוה כאלו נטל פרוטה מכיס חבירו ופורע בה את חובו ולכאורה סברתם דמחשבי' ליה הנאה זו במה שנוטל ופורע בה אבל אין לומר דמנ"ל דמחשבי' לי' הנאה כלל. לעולם לא חשיבא לי' הנאה זו כלל. והא דנוטל ופורע. היא רק כדי לקיים המצוה של פריעת ב"ח ז"א כי באמת גבי ב"ח ג"כ הוה ליה למיחשבה הנאה כאשר באמת הרבה סוברים דבע"ח דוחק לא הוה כמבריח ארי ועיקר הטעם דיכול לומר דבל"ז הוה מפייס ליה א"כ במ"נ אי הי' יכול לפייסי' ולא פייסי'. בוודאי אסור לקיים מצוה כזאת בא"ה. הואיל דלא הי' מוטל עליו לקיים דווקא מצוה בפרעון דאלו הוה מפייסי' ליה אין עליו מצוה כלל ואם לא היה אפשר לו לפייסו. רק דויקא ע"י פרעון בוודאי חשיבא הנאה ואסור ע"כ דברינו סובבים הולכים רק לשיטת הרשב"א דהנאת הגוף בהדי מצוה שרי דיהי' מותר לפרוע חובו מא"ה היכא דא"א לו לקיים המצוה באופן אחר היינו היכא שאין לו לשלם וצל"ע: אכן כל הנ"ל שייך לגבי ב"ח דיש גבי' פריעת בע"ח מצוה מקרא דהן שלך צדק. כמו שפירש"י ריש פ' הכותב בכתובות דף ח' יעוי' רדב"ז חלק ב' ס' תר"י. אבל הא שחובה על אדם להאכיל מזונות לבהמתו נלפע"ד דלאו משום מצוה הוא רק שעבודא רמי' עליו לזונו מחמה מה שמשתמש ועובד עמו ואף שאיתא בגמרא ברכות אסור לטעום מידי קודם שמאכיל לבהמתו מקרא דונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. יעוי' שם דף מ' ויעוי' ברמב"ם סוף ה' עבדים: נראה מדבריו שאין זה מן הדין רק ממדת רחמנות יעוי"ש שכתב חכמים הראשונים היו נוהגים וכו'. יעוי' בכ"מ שם. א"כ נרא' להאכיל לבהמתו א"ה בוודאי אסור מפני שהוא נהנה מא"ה שפטור משעבודו ויפטור א"ע מא"ה וא"ל בזה מצוה לאו להנות ניתנה ז"א. כי ליכא מצוה כלל לזון בהמתו רק שעבודו רמי' עליו ואסור כי נהנה במה שנפטר משעבודו ואפשר לישב בזה בדרך פלפולא דברי רש"י בפסחים דף כ"ב ד"ה אותו אתה משליך לכלב וכו'. ואי לאו אותו הו"א דלמצותה איצטרך שלא לקפח שכר כל ברי'. והקשה הפ"י הא דאי אתה משליך לכלב שאר אסורי' עכר"ח בכלב שלו עסקינן דלכלב של הפקר מותר ובכלב שלו לא שייך למצוותה שלא לקפח שכר הואיל דבל"ז מחויב לזון את כלבו. וכ' הרב הנ"ל דנרא' דמקיים המצוה שלא לקפח אפי' היכא שבל"ז מחויב לזונו יעוי"ש