ברכת אברהם (יענר) מה

מה שהעיר מעלתו לתרץ קו' התוס' ע"ז דף כ' ז"ל. מה מקשה תוס' למ"ל לא תחנם. ז"א מקרא דאו מכור לא הוה ידעינן זאת. דה"א דווקא מכירה מותר אבל אם אינו מקבל טובה אסור אף שאינו מתכוין לחונן אותו למשל שמתכוין לעשות בזה מצוה ומ"מ אינו מקבל לעצמו שום טובה. כי מצוה לאו להנות ניתנה להכי קמ"ל קרא לא תחנם דוקא בעושה דרך חנינה אבל באם אינו עושה דרך חנינה אף שגם אינינו להנאת עצמו מ"מ שרי וגם על זה יש פירכא כי מכל מקום מה מקשה תוספת למ"ל או מכור לנכרי שמתנה אסור הא בל"ז אסור משום לא תחנם הא מלא תחנם נשמע דאסור ליתן לו דרך חנינה אבל היכא דעושה לו טובה לא מחמת חנינה אף שהוא לא מקבל שום טובה לעצמו רק יגמלהו טוב בשביל דבר ואינו מקבל לעצמו שום טובה אבל גם לא יעש' לו זאת בשביל חנינה הו"א דמותר קמ"ל קרא מכור לנכרי דווקא שרי דאינו מותר רק היכא שמקבל לעצמו טובה שהוא כעין מכר אז שרי בשלמא קו' התוס' למ"ל לא תחנם שפיר מקשה תוס' אחרי שגילתה רחמנא מכור לנכרי דווקא למ"ל לא תחנם הא כבר גילתה התורה דרק דרך מכירה מותר שפיר ידעינן דצריך דווקא לקבל טובה שהוא כעין, מכר אבל בלא קבלת שום טובה אסור דלאו מכר הוא. וזהו לענ"ד קו' התוס' למ"ל לא תחנם דליכא למימר לאשמעי' היכא דאינו על צד חנינה מותר ז"א כיון דאמרה תורה מכור לנכרי דווקא. וודאי אסור רק היכא דמקבל טובה דהוה כעין מכירה הא בל"ז אסור ושפיר מקשה תוס' למ"ל לא תחנם. גם מה שמעיר הואיל דתפלה בצבור אינו רק מדרבנן לאו קבלת טובה מיקרי ע"כ עובר על לא תחנם מדאורייתא היכא דמשחרר עבדו להשלימו למנין. תמהני הלא הסברה נותנת בכל מידי דיש נייחי' דנפשי' לו יהי' מאיזה דבר שגורם הנייחא כמכירה חשיבא יעוי' תוס' גיטין דף י"א. היכא דעבד נייחא דנפשי' לאו כמתנה חשיבא לענין תן כזכי יעוי"ש ויעוי' ג"כ בקצה"ח ס' קפ"ב שהביא דברי הרשב"א שלב יודע אם לחסד או לגמילות יעוי"ש ומה לי העבד שמצטרף לו אתו לעשרה עושה לו בזה נייחא או אם עשה לו איזה נייחא אחריתא ומכש"כ לשיטת תי"ה דבמצוה דרבנן אמרי' מצוה להנות ניתנה א"כ אם נהנה מן העבד במה שמשלימו לעשרה וודאי הוה כמכרו לו ולא אדע מה שכתב לתרץ הקושי שהקשו על הר"ן מהא דפריך הגמרא בברכות והא מצוה הבא בעבירה הוא וכתב מעלתו וזה לשונו ז"א. דמה שמצטרף למנין לא חשיב טובת עצמו מפני דתפלה היא רק מדרבנן ועובר על לא תחנם עכ"ל וזה תמוה הלא עיקר הקושי הוא על הר"ן מה שכתב יש מתרצים להכי השלימו לעשרה שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו. אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו עכ"ל הר"ן והקשו עליו לשיטתי' דגם במצוה דרבנן תפלה בצבור הוה כצורך עצמו ולאו חנינה הוא. א"כ מה הקשה הגמרא מצוה הבאה בעביר' הוא. הא לאו עבירה היא כלל לשיטת הר"ן הנ"ל ומה מועיל מעלתו בתרוצו לשיטת הר"ן גם תרוצו בפני עצמו בלא דברי הר"ן שלא יסתרו שתי הפוגיות דקו' הגמרא בברכות. הא מצהב"ע הוא אזלא דמצהב"ע הוא דאורייתא גם עובר על לא תחנם מדאורייתא הואיל שאינו מקבל טובה במה שמצרפו לעשרה הטובה ההיא אינה רק מדרבנן ולאו טובה הוא מדאוריית' אבל בגמרא דגיטין אזלא לשיטתי' דשמואל דסובר דמצוה הבאה בעבירה אינו רק מדרבנן א"כ גם על לא תחנם אינו עובר רק מדרבנן ונגד זה הוא מקבל טובה לעצמו שמקיים מצוה דרבנן. ע"כ לא קשה מצ"הבע הוא זהו תורף דבריו. ולא ידענא כוונתו בזה. אף שמצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן מ"מ על לא תחנם הוא עובר מדאורייתא אם אינו מקבל טובה לעצמו כ"א מצות תפלה שהיא רק מדרבנן בוודאי לשיטתי' של מעלתו דלא מהני תפלה דרבנן נגד איסור תורה עובר ממילא על לא תחנם מדאורייתא אף דמצהב"ע הוא רק מדרבן. גם מה שמביא דשמואל סובר דמצוה הבאה בעבירה. הוא דרבנן כמ"ש תוס' סוכות דף ט' הלא וודאי לשיטת התוס' דף ט' דמצהב"ע לאו דווקא לשמואל כתבו כן רק סוברי' דכ"ע מודים בזה דמצהב"ע הוא דרבנן. וזהו לשיטת התוס' דף ט' אבל התוס' בסוכות ל' ושאר הראשונים שסוברים דמצהב"ע הוא דאורייתא מתרצים קו' התוס' למ"ל בסוכה גזולה הקרא דחג הסוכות תעשה לך למעוטי גזולה הא הוה מצהב"ע בתרוצים שונים יעוי' רשב"א סוכה דף הנ"ל בד"ה ת"ר סוכה גזולה יעוי"ש א"כ לשיטת הנך דסוברים מצהב"ע דאורייתא גם שמואל סובר כן ויותר הי' לו לומר דשמואל לשיטתי' דמצוה דרבנן לא חישינן אמצוה הבא בעבירה וכמ"ש תוס' בסוכה ד"ה מתוך שיצא בשאול יצא בגזול וכמדומה לי שכן תירץ הנו"ב במהדורא קמא בסוף ספרו אבל הרב נו"ב לא נחית כלל להמלט מהקושי איך עבר איסורא דלעולם בהם תעבודו כי הוא סובר בוודאי דהתרצן שאמר למצוה שאני סובר דמשום מצוה הפקיעו רבנן רשות הרב מן העבד והשתא שוב אינו עובר האדון על עשה דלעולם