ברכת אברהם (יענר) מא

דבה ולא מתעסק לא גרע משגגת איסור דחייב ורק מקרבן אמעט ומשום מלאכת מחשבת אינו ג"כ שגגת איסור יעוי"ש. והנה נודע מה שכתבו התוס' שבת דף ע"ב לתרץ היכא דנעשית מחשבתו רק דהוא סבר שהוא מלאכת היתר ואח"כ נמצא שהוא איסור. בזה פטור משום בה פרט למתעסק אבל היכא דלא נעשית מחשבתו כלל פטור משום דאינו מלאכת מחשבת א"כ לדברי הגאון מ' עקיבא איגר ז"ל היכא דנעשית מחשבתו רק דפטור משו' מתעסק חייב עכ"פ משום שגגת איסור א"כ גם היכא שהוא מקלקל ומתעסק בהבערה וחבורה דא"צ מלאכ' מחשב' ולא פטרינן ליה רק משום מתעס' כשגגת איסור חשיב ושפיר אמרו בכתובות דף ו' הנ"ל את"ל כר"י ס"ל דילמא הלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב דא"צ ביה מלאכת מחשבת ואי מטעם מתעסק עכ"פ אסור משום שגגות איסור וק"ל. ולפ"ז י"ל דלהכי כתבו תוס' שם בד"ה את"ל הלכה כר"י דלמ"ד מקלקל פטור אבל אסור הואיל דאינו אסור רק מדרבנן אינו מתכוין שרי יעוי"ש ויש לומר דהטעם הוא כנ"ל הואיל דאינו רק כשגגת איסור והיכא דאינו אסור רק דרבנן והוא ג"כ שוגג לכ"ע שרי וזה א"ש היכא דיכולים לפטרו משום מתעסק כגון שאינו נהנה כמו במקלקל ומ"מ חייב משום שגגת איסור אז י"ל באיסור דרבנן לא קפדינן אשגגת איסור ובזה מיושב קו' המשנה למלך פ"א מה' שבת הלכה ה'. שכתב שם וז"ל: וראיתי לתוס' פ"ק דכתובות דף ה' ד"ה אם שכתבו ומיהו הכא מותר לכתחילה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין עכ"ל. ונראה שכוונתם משום דמקלקל לא אסור כ"א מדרבנן: ומש"ה כל שאינו מתכוין שרי אף לר"י. ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגי' דפ' כירה גם מיחם שפינוהו בשבת דאסרו שם כל היכא דכי קא מכוין ליכא איסור תורה כי לא קא מכוין לא גזר ר"ש. משמע דר"י אוסר א"מ אפי' באיסור דרבנן יעוי"ש במ"ל ולפי הנ"ל א"ש די"ל דתוס' בכתובות סוברים דדבר שאינו מתכוין אוסר ר"י מדאורייתא רק היכא דהוא נהנה בעשייתו וליכא למישרי בי' משום מתעסק שפיר אוסר ר"י אפי' באיסור דרבנן ותוס' לא כתבו רק היכא דליכא למיסר בי' משום א"מ היינו היכא דהוא מקלקל דלא גרע ממתעסק היכא דאיכא ג"כ מקלקל דאינו נהנה דמתעסק בי' שרי משום ואשם בה פרט למתעסק ואינו אסור רק משום שגגת איסור ע"ז שפיר כתבו דבאיסור דרבנן לא קפדינן אשגגת איסור ולכן לא הקשו התוס' שם רק מהך דחופר גומא דחגיגה ומהך דפרק י"ט דאסור ר"י קירוד אע"ג דא"מ ומקלקל וק"ל ולפי סברתנו הנ"ל היכא דאינו שרי רק משום מתעסק עכ"פ חשבינן זה לשגגת איסור יש מקום אתי לישב דברי הירושלמי ריש פ"ב דשבת ה"ה על הא דתנינן שם הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אפי' שלא לצורך דומי' דשלא לצורך דשורו וכו' אר"ח מאחר שלצורך הי' מתחייב בנפשו וכאן אפילו שלא פטור מן תשלומים דמה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד אף מכה אדם לא חלקת בין שוגג למזיד עכ"ל הירושלמי ויעוי' בב"ק בבבלי דף ל"ה: והנה דברי הירושלמי תמוהים הא אם שלא לצורך הוא דלא קבעו לאפרו מקלקל הוא ומקלקל פטור בשבת לתרוצו של ירושל' הוא שם לאליבא דמ"ד מקלקל פטור ואפי' במזיד פטור ממיתה אבל לפי הנ"ל א"ש שי"ל דהירושלמי מפרש דצריכינן באמת לעפרו ומה שאמרו אפי' שלא לצורך דומי' דשורו דאינו מתכוין לתיקון כ"א רק דרך קלקול. א"כ לפי מחשבתו הוא היתר הואיל שהוא מקלקל. ומקלקל מותר מ"ה אף שאח"כ נמצא דצרכינן לעפרו ואינו מקלקל מ"מ הואיל דמחשבתו הי' להיתר קרינן ביה ואשם בה פרט למתעסק. וכפי שכתבנו דמתעסק לא גרע משגגת איסור שפיר תירץ ר"ח דפטור הואיל דלא חלקת בי' בין שוגג למזיד ופטור מן התשלומין: ועפ"ז נכון ג"כ מה שאמרו שם בירושלמי להלן מעלה עליו הכתוב כאלו חייב שתים יעו"ש והכוונה כי א"מ לא גרע מן מתעסק ומתעסק הוה עכ"פ כשוגג וק"ל: ס' ט יעוי' ביו"ד בס' שע"ה במה שפסקינן באבל דבא ממקום קרוב מונה עמהם וממקום רחוק מונה לעצמו ופירש בה"ג דמקום קרוב הוא עשרה פרסאות ופרשו טעמא דעשרה פרסאות כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתא בהדי' דמי יעוי' ברא"ש במ"ק דף כ"א וצל"ע לענ"ד היכא דהי' בשעת מיתה במקום קרוב היינו עשרה פרסאות רק הקבורה הי' במקום רחוק אי נימא דמקום קרוב חשבינן לי' הואיל דאי שמע בשעת מיתה הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתא בהדי' דמי או דילמא דחשבינן דווקא הזמן דלימטי הכא רק מזמן שאבילות חל עליו היינו הואיל דהוה מטי הכא משעה שתחול אבילות למקום הגדול הבית שם בחד יומא אז אמרי' כמאן דאיתא בהדי' דמי אבל באם