ברכת אברהם (יענר) לג

דבריו מרן הכ"מ בקיצור וז"ל ואיני יודע מה הנאה היא זאת. כי כיון שאינו נאכל מפני שאין הדם נזרק וכתיב ודם זבחך ישפך מה הנאה יוכל להיות בבשר קודש. וכתב הרי"ט אף דזבח פסול מצוה לשורפו מ"מ ס"ל דמותר להנות בו בהדי דקא שרף לי' דומיא דתרומה טמאה וכו' ושוב כתב שם וז"ל. איברא דראיתי לתוס' ב"ק דף נ"ג ד"ה לענין כלים וכו' דמתבאר מדבריהם דס"ל דלמאי דמסיק רב אשי בפ' כ"ד וכו'. למ"ד אין פודין להאכיל לכלבים היינו שאין פודין לכלבי' וכו' אבל פודין אותם להסיקו תחת תבשילו או לצורך הנאה אחרת וכו'. ואפשר דהר"נ ס"ל כסברת התו' דב"ק וכיון דרב אשי שהוא בתרא הכי ס"ל וכו' הלכתא כרב אשי וכו'. אולם חמי' בעיני דאיך אפשר דרב אשי הכי ס"ל וכו' ועוד קשה דהא אמרי' בריש פ"ק דמעילה דף י"ב ע"א. אמר ר"י קדשי' שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה וכתב רש"י וז"ל דלאו קדשי ה' נינהו דלא חזי לגבוה קדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עכ"ל. ואם איתא אכתי אמאי אי מועילין. הא אפשר לפדותן לשאר הנאות וכו' וכו' אבל לעולם לענ"ד דאפשר לומר בעד הר"מ דמה שכתב מותר בהנאתו היינו דבהדי דקא שרף לי' לקיים מצת שריפה מותר להנות ממנו ע"ד האמור וכו' ומאי דק"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' לשאר הנאות. היינו דווקא בקדשים שנפסלו. שדינם ברבורה כגון קדשי מזבח שהוממו ומתו קודם פדיונם דדינם בקבורה וכו' אבל בקדשי' שנפסלו אחר שחיטתן דדינם בשריפה שפיר י"ל דמותר להנות מהם בשעת שריפה עכ"ל יעוי"ש. א"כ לפ"ז שפיר יש מקום לדבר המהרש"א הנ"ל דפשיטא לי' דבנותר ופיגול שפיר דלאו קדשי ד' נינהו דלא חזו לגבוה דפקע מנייהו קדושת מזבח אבל עדיין נוכל לומר דקדושת דמים אית בהו מת ששוה להנות בהו בשעת השריפה ושפיר הקשה מהרש"א הא זה בכלל מקדש בחלקו וגם שפיר מקשה המהרש"א איך תני ומכרן וקידש בדמיהם מקודשת אם נימא דלא פקע מיני' קדושת דמים ולא קשה קו' המקנה הא קדשי מזבח לא יצאו מידי מעיל' ולא תפסו דמהם ז"א דזאת פשיטא ליה דפקע מיני' קדושת מזבח רק הוכחת מהרש"א דגם פקע מיני' קדושת דנים מה שיוכל להנות בם בשעת שריפה דאם לא תימא הכי ונימא דקדושת דמים יש א"כ וודאי תופס דמיהם. ואמאי מכר וקידש בדמיהן. היינו במה ששווים להנות בהם בשעת שריפה תהי' מקודשת ע"כ תיקן המהרש"א דפקע שם קודש מנייהו לגמרי וכוונתו דגם קדושת דמים לית בהו והיינו כנ"ל דאין פודין את הקדשי' להאכילם לכלבים וה"ה דאין פודין אפי' לשאר הנאות וקו' התו' הוא אליבא דהך מ"ד דאין פודין קדשים אפי' לשאר הנאות ע"כ שפיר פקע מנייהו כל קודש. והא דאמרו בנדרי' דף דילמא בנותר ופיגול של עולה דעדיין קדושתייהו עלייהו. ולא קשה הא פקע מיני' שם קודש כמ"ש המהרש"א הנ"ל ז"א כי י"ל דהגמרא אזלא אליבא דמ"ד דאין פודין את הקדשי' להאכילן לכלבים דווקא אבל לשאר הנאות מותר א"כ קדושת דמים אית בהו להנות בהם בשעת שריפה ואפשר דהרמב"ם סובר דאין פודין את הקדשי' אפי' לשאר הנאות א"כ שפיר איכא למיפשט מהא דנותר ופיגול דבעיקרא קא מתפיס דאי בדהשתא קא מתפיס הא פקע שם קודש מיני' כמ"ש המהרש"א הנ"ל: סי' ויו לכבוד המופלג החריף מו"ה יחיאל איכל נ"י מק"ק ליסקא: אבקש סליחה אשר לא השיבותיו עד כה. יאמין לי כי הקונטרס שלו נאבד ממני ועדיין לא אתא לידי. ונתתי את עמלי כי יעלה על זכרוני מה שכתב אלי ונזכרתי מהקושי ראשונה למה בשוגג פטור כדי שיודיעו הלא אף שנתחייב באיכא עדים מ"מ יכול להודיע ולפטור א"ע כי מודה בקנס פטור לפי שיטת התומים היכא דאית ליה שותפות בגווי' לא חשיב אלא גרמי תמהני איך לא הביא דברי הש"ך בח"מ ס' שפ"ח ס"ק נ"א דלא אמרי' מודה בקנס פטור רק בקנסא דאורייתא. אבל בקנסא דרבנן מחייב בהודאת עצמו: וגם בעיקר הדבר דהקשה לחזקי' לא קשה מידי כי וודאי הוא שאמר היזק שאינו ניכר שמי' היזק מטעם מזיק מחייבי' לי' דאי משום קנס בעלמא. מה זה שאמר מה טעם אמרו בשוגג פטור ואי משום קנס הוא מן הדין הוא פטור בשוגג דלא קנסינן שוגג אטו מזיד א"ו דחזקי' סובר כפשוטו. דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ומתחייב בדינא ולא משום קנס ולא קשה לחזקי' הא עכר"ח צריך לאוקמי דמטעם אית לי' שותפות בגווי' יכול לאסור וזהו רק גרמי ז"א. כי חזקי' לשיטתי' בע"ז דף נ"ד דסובר דנעבד אסור דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה כל דהוא יעוי"ש. א"כ א"צ לאוקמי לדידי' באית ליה שותפות דווקא. ומה שהקשה על הלח"מ ברמב"ם פ"ט מה' עכו"ם שכתב דר"ל סובר דאפי' באידיהן מותר. וכתב מעלתו דבגמרא משמע דר"ל מודה דבאידיהן עצמן אסורים, וברייתא דתני' כוותי' דנשא ונתן