ברכת אברהם (יענר) ל

דווקא בוודאי יוצא במה שקורא אפי' פ"א בשחרי' ופ"א בערבית אבל חיובא דכל היום וכל הלילה יוצא ג"כ בהרהור וק"ל: והנה נראה מי שנדר בלשון כזה אשנה פרק זה בוודאי צריך ללמוד דווקא בדיבור ולא בהרהור כפרושו של שינון שיהי' מחודדי' וכמו שפירשו הקרא ושננתם שיהיו מחודדי' בתוך פיך וארווחנא לישב בזה מה שאמרו בנדרי' דף ח' דהאומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל ופריך והלא מושבע ועומד הוא ומשני הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית יעוי"ש והקשה הר"ן איך יוכל לפטור נפשי' בק"ש שחרית וערבית הא עדיין חיובא עליו מכח והגית בה יומ"ול יעוי"ש אכן לפי דברינו י"ל היכא דנדר אשכים ואשנה בפה פרק זה דאמרי' דנדר גדול נדר לאלהי ישראל ללמוד דווקא בפה ולא בהרהור ועל זה שפיר אמרו דלאו מושבע ועומד הוא ללמוד בפה דווקא מקרא דלא ימוש ספר התורה הזה מפיך ז"א כיון דאי בעי פטר נפשי' בחיובו ללמוד בפה בק"ש שו"ע דקורא בפה מחיובא דודברת בם ולא קשה הא עדיין חיובא עליו כל היום וכל הלילה מכח והגית בה יומם ולילה ז"א דאז אינו חיובו ללמוד דוקא בפה רק גם בהרהור סגי וכמ"ש לעיל נחזור לדברינו הנ"ל הא דאמרי' הי' קורא בתור' והגיע ז' ק"ש אם כיון לבו יצא דמקשה הגמרא מאי אם כיון לבו מאי לאו כיון לבו לצאת ש"מ דמצות צריכות כוונה וכבר הבאנו דברי הטור אבן דפרושו מאי לאו אם כיון לצאת הוא כיון דקס"ד דהי' קורא בתורה היינו בדרך קריאה ולימוד שמגמתו להבין מה שהוא קורא דאל"כ טורח זה למה א"כ הא ודאי איכא כוונת הלב ומאי אם כיון דקתני עכר"ח כיון לצאת קאמר וע"ז אמרו ש"מ מצות צריכות כונה יעוי"ש בספרי צלותא דאברהם בדף ק"ב והנה לכאורה קשה דלשיטת הר"ן אף דמצות א"צ כונה אבל היכא דמתכוין למצוה אחרת הוה כבת מינה דמחריב. ולכ"ע צריכה כונה ולהכי מתעסק לא יצא א"כ מה מקשה הגמרא דילמא הא דקורא בתורה דקתני אם כיון דצריך כוונה מיירי שמתכוין בקריאתו ללימוד התור' שהיא ג"כ מצוה והוה כבת מינה דמחריב להכי צריך כונה לצאת יק"ש ולהכי קתני אם כיון לבו יצא אבל לפי הנ"ל א"ש כי שם מיירי בהי' כבר קורא בתורה א"כ לענין שיהי' יוצא מצות ק"ש דהיא באמירה וודאי א"צ כוונה למ"ד דמצות א"צ כונה הואיל דאמירה הוה כמעשה וא"צ כונה וא"ל הואיל דמתכוין למצוה אחרת לקריאת ולימוד התורה ז"א דמצוה של לא ימוש ספר התורה הזה מפיך שהוא באמירה כבר יצא במה שהי' קורא בתור' מכבר ומה שמחויב להגות בתורה אפי' אח"כ מכח והגית סגי בהרהור אבל זה לענין חיובו ללמוד תורה אבל בק"ש דהרהור לאו כדיבור דמי מחמת דכתיב ודברת בם א"כ הקריאה של ק"ש בדיבור במצוה זו של הקריאה בדיבור לא תמצא שום בת מינה כי אף שמתכוין לקרות בתורה אין המצוה זו בקריאה כלל כי אם בהגות לבו לבד סגי אכן מזה יהי' נשמע שלא כדברינו שכתבנו למעלה שהמצוה של ק"ש נחלקת לשני ענינים חלק א' היא הבנת הלב: וחלק השני הקריאה בפה ז"א דא"כ הוה לן לתרוצי מאי אם כיון לבו לצאת היינו שחלק המצוה של הבנת דברי' בפסוק הראשון צריך כוונה לצאת ואפי' אם נימא דלמ"ד מצות א"צ כונה גם מצות שמיעה או מצות הבנה א"צ כוונה מ"מ הוה לן לתרוצי דאיירי במתכוין לקרות בתורה שגם הגיון בכלל מצוה והגית בה ובת מינה היא עכ"פ למצות הבנת דברים שבק"ש ומה פריך הגמרא א"ו דק"ש לא נחלקת לשני ענינים רק הבנת דברי' עם הקריאה חדא תכסיסא היא ועיקר ק"ש היא של ודברת בם ואף שצריך הבנת דברי' כדכתיב על לבבך אבל זו אינו מעיקר המצוה ואם מתכוין רק לצאת ידי הקריאה ולא לצאת ידי הבנת דברי' ג"כ סגי וק"ל אם לא שנימא כמ"ש הכסף משנה פ"ב מה' ק"ש דסוגי' בגמרא שם עדיין לא ידע דק"ש צריכה הבנת דברי' כלל יעוי"ש: והנה מה שכתב מעלתו הא שסובר הרמב"ם במגילה שצריך כינה לצאת הוא מטעם שעיקר קריאת המגילה עיקר מצותה בשמיעה מחמת שהרמב"ם סובר שצריך להשמיע לאזנו אלמא דעיקר מצותה היא השמיעה הנה כי כן דבשמיעה לאו מידי עבד להכי צריך עכ"פ כונה לצאת יעיי' מעלתו בסוף דברי הב"ח בסי' תרפ"ט שהביא בשם א"ח להיפך. דהרמב"ם סובר דבדיעבד יצא אף שלא השמיע לאזנו רק לכתחילה צריך להשמיע לאזניו וכתב שכן הוא עיקר יעוי"ש ע"כ לפ"ז אם נימא דכונה לצאת אי בעי או לא תלי' אם מצותה בשמיעה או בקריאה א"כ בדיעבד יצא במגילה אף שלא לצאת הואיל דב"כ וב"כ קא קרא וכמעשה דמי' ומצוה דתלי' במעשה א"צ כונה אפשר י"ל דגם הטור סובר כן וא"ש מה שכתב שם הי' קורא וכתבה יצא והוא שיכוין לקרות' כראוי והקשה הב"י לשיטת הטור שם שכתב אח"כ וצריך שיכוין הקורא לצאת בקריאתו אלמא דסובר דגם הקורא צריך כונה לצאת דמצות צריכות כונה א"כ לא הי' לו לומר והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא