ברכת אברהם (יענר) כח

בתורה ומה מהני שקורא בתורה. בזה אינו יוצא ידי ק"ש ויעוי' ברשב"א ברכות הובא ג"כ בב"י א"ח ס' ס"ג ז"ל דלכ"ע פסוק ראשון צריך כונה ואפי' בדיעבד ואפי' למ"ד מצות א"צ כונה דהתם בכונה לצאת הדברי' אמורים אבל צריך כונת ענין שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב: וכענין שאמרו ג"כ בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פ' אין עומדין דף ל"ד והטעם שבשאר מצות שהן מצות עשי' כל שעשה מצותו אע"פ שלא נתכוין לה הרי קיים מצות עשייתן וכו' וכ"ש שיצא אם כיון לצאת אע"פ שיהרהר באמצע המצות אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים אינו בדין שיהיה לבבו פונה לדברים אחרים עכ"ל הרשב"א הנ"ל. וגם בתשובת ברכת אברהם בס' ל"ד שם כתב וז"ל לענין מה שהארכתי בענין כוונת ק"ש דהיא בכונת התפלה לקבל מלכות שמים. לא ידעתי באיזה מקום שהיא כונת יציאה בעלמא. ולא ידעתי באיזה מקום ירא' לך שאינו סובר כך והלא בפירוש אמר בסוף הלכה א' פ"ב מה' ק"ש והשאר אם לא כיון לבו יצא אע"פ שהי' קורא בתור' כדרכו למימרא דבפסוק ראשון לא סגי ליה בכונת קריאה בעלמא וכבר פירש הכונה בה' תפל' ואמר כיצד הוא הכונה שיפנה לבו מכל המחשבות. וירא' עצמו כאלו הוא עומד בפני השכינ' ולא נעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאלו הי' הדבר כך. הוה אמר כיצד היא כונת התפלה. והואיל ולא אמר כך אלא כיצד היא הכונה סתם משמע בין כונת תפלה בין כונת ק"ש וענין אחד הוא לק"ש ולתפלה שהכל דיבור לפני הקב"ה וצריכין כוונה אחת עכ"ל בנו של הרמב"ם רבינו אברהם החסיד ז"ל. והנה אם נימא דהכונה שיפנה לבו ויראה עצמו כאלו עומד בפני השכינה היא מעכבת בק"ש אפשר לומר דכונה זו א"צ שיכוין לצאת ידי כונת המצוה. וכמו שבתפלה אמרי' שב"כ וב"כ מתפלל ואף אם לא כיון לצאת מ"מ מתפלל הוא כן נמי בק"ש אמרי' ב"כ וב"ש פונה לבו ומקבל מלכות שמים ואף אם לא כיון לצאת מ"מ מקבל מלכות שמים עליו. אבל באמת נרא' מדברי הפוסקים דעיקר כוונת הלב בפסוק ראשון היא הבנת דברים בלבד שישים אל לבו מה שהוא אומר וכמוכח ג"כ בדברי הטור אבן בר"ה בסוגי' דמצות צריכות כונה. א"כ וודאי נראה דחלק מצוה זו כוונת הלב צריכה כונה לצאת אפי' אם נימא דמצות ק"ש א"צ כונה דאמירה הוה כמעשה מ"מ חלק מצוה שהוא הבנת הלב לא גרע משמיעת קול שופר דצריכה כוונה לצאת: ולפ"ז אפשר להעמיס סברה זאת בלשון הרמב"ם פ"ב מה' ק"ש שכתב וז"ל הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק הראשון לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא אפי' הי' קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות באלו בעונת הקריאה יצא והוא שיכוין לבו בפסוק הראשון עכ"ל הרמב"ם. והנה לכאורה מה שמסיים הרמב"ם והיא שיכוין לבו בפסוק הראשון הוא מיותר דכבר כתב זה בריש דבריו דאם לא כיון לבו בפסוק הראשון לא יצא. ויעוי' בכ"מ שכתב דאם לא כיון בפסוק הראשון אפי' הי' קורא כל הפרשיות שלא להגיה ג"כ לא יצא עכ"ל: יעוי' במגן אברהם א"ח ובמחצית השקל ס' ס' ס"ק ואי לאשמעינן דאז אינו יוצא אפי' שאר הפרשיות מחמת דלא כיון לבו בפסוק ראשון בוודאי קשה למה אינו יוצא עכ"פ שאר הפרשיות אם יחזור אח"כ לפרשה ראשונה כיון דאין סדר הפרשיות מעכבין כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' ק"ש. ואם לומר דפרשה ראשונה אינו יוצא ג"כ פשיטא דא"י. דהוה כקורא למפרע דאינו יוצא וז"ל הרמב"ם ה' י"א הקורא למפרע לא יצא בד"א בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא. לפי שאינה סמוכה לה בתורה עכ"ל וא"כ מה זו שכתב הרמב"ם והיא שיכוין לבו בפסוק הראשון אבל לפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם אשמעינן דווקא בשאר פרשיות בקורא בתורה כדרכו אע"פ שלא כיון לצאת יצא כיון דמצוה א"צ כוונה והטעם כיון דאחר פסוק ראשון בקריאה בעלמא סגי ואמירה הוה כמעש' דא"צ כונה וכמ"ש הברכת אברהם הנ"ל אבל זה א"ש בשאר אבל בפסוק ראשון דצריך כוונת הלב וכמו שכתב הרמב"ם בריש דבריו הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק הראשון שהוא שמע ישראל דעד כאן צריך כונת הלב וקריאה א"כ אף דלענין הקריא' א"צ כונה לצאת אבל עכ"פ לענין חלק המצוה שהיא כונת הלב בוודאי צריך כונה לצאת לפי דברינו לעיל ושפיר מכוונים דברי הרמב"ם והשאר אם לא כיון לבו יצא ואפי' הי' קורא בתורה כדרכו וכו' יצא והטעם מפני שמצות א"צ כונה לצאת וכמו שפירשו הראשוני' ז"ל ולפי דברי הברכת אברהם להכי יצא הואיל דתלי' באמירה הוה כמעשה ומצוה דתלי' במעשה א"צ כונה לצאת ומסיים הרמב"ם והוא שיכוין לבו בפסוק הראשון וכוונתו לע"ד שבפסוק הראשון צריך כונה לצאת והטעם משום דחלק מצוה כונת הלב שיש בפסוק ראשון וכמו שאמרו עד כאן מצות כונה וקריאה ע"כ לענין לצאת כל חלקי המצוה בוודאי צריך כונה לצאת כי הבנת הלב לא עדיף משמיע' של מצות שופר דצריך כונה לצאת: