ברכת אברהם (יענר) כז

אז מצות א"צ כוונה. אבל בתקיעת שופר דעיקר מצותו היא השמיעה אז צריך כוונה הואיל דלאו מידי עבד והוסיף עוד לומר דאפי' היכא דהמצוה הוא באמירה כגון קריאת שמע ג"כ א"צ כונה דאמירה בכל מקום הוה כמעש' זהו תוכן דבריו אבל הסברה זו אינה מחודשת כי כבר נאמרה והובא סבר' זו בס' כפות תמרים בר"ה וגם מעלתו כתב שמצא סברה זו אח"כ בס' ברכת אברהם בנו של רבינו הרמב"ם ז"ל אכן מה שרצה להעמיס סברה זו בדברי הר"ן שכתב וז"ל דבשופר אע"ג דבעי כונה מ"מ במצה לא בעינן כונה משום דבמצה היינו טעמא שכן נהנה. כמו שמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עכ"ל וכתב מעלתו שדברי הר"ן מחוסרים ביאור ומסביר' מעלתו ע"פ דברי ברכת אברהם דלכן נהנה הוא הסברה. להכי יצא דהוה כמידי דעשיה דא"צ כונה וז"ל הנה מתעסק היינו כל שאינו מכוין כונה הראויה שהיה חלב ושומן לפניו ונתכוין לאכול שומן והלכה ידו אל החלב וכו' וכו' א"כ הכי קאמר הר"ן בשלמא בשופר דעיקרו תלוי' בהשמיעה בין בתוקע בעצמו בין בשומע מפי אחר לכן בעינן כונה אבל במצה דעיקר קיום המצוה נעש' בגוף עשיה דהיינו האכילה לא בעינן כונה כמו מתעסק דחייב אף שלא כיון מ"מ שם האיסור תלוי בגוף האכילת חלב ובאכילתו עבר על האיסור חלב. דהתור' לא אסרה דווקא אכילת חלב בכונה לאכול משא"כ מתעסק בשבת דהמלאכה אינה מתועבת בעיני המקום א"כ אינו רק מחשבתו עושה איסור משא"כ מתעסק בחלבי' גוף האיסור נתקיים באכילת החלב וכן במצה הוא כן. לכן כמו בחלב מתעסק חייב אפי' בלא כונה כן נמי במצה לא בעינן כונה עכ"ל. ודבריו בזה אינם מובנים כלל. בראשון מה שכתב דדברי הר"ן מחוסרי' ביאור הלא גם רש"י פירש כן והכונה פשוט' דהו"א דלאו מתעסק הוא כיון דנהנה וההנאה משוי הדבר כמתכוין ואם אכל אף בכפיה מ"מ נהנה להכי יצא כמו מתעסק בחלבי' אף שאינו מתכוין מ"מ ההנא' משוי לי' כמתכוין להכי היכא שנהנה חייב אבל בתוקע לשיר הו"א באמת דלא יצא דהו"א שרצון התור' לתקוע לשם מצוה ולא לשם דבר אחר לשיר וע"ז אמרו קמ"ל דמ"מ יצא ואפשר י"ל דמסקנת הגמרא דקמ"ל דגם בכפאו מצה לאו נהנה הוא הואיל ואנסוהו ואכילת אונס לאו הנאה חשיבא כמבואר בא"ח ס' ר"ה אלמא אף דמתעסק הוא מ"מ יוצא הואיל דמצות א"צ כונה וכפרש"י ז"ל: ולכאורה דברי רש"י צריכין ביאור מטעם אחר כקו' התו' אמאי יהי' יוצא הא תנינן לקמן דף ל"ב דהמתעסק לא יצא ומתניתין היא לקמן בשלמא לפירש התו' שם דקמ"ל דלאו מתעסק הוא בכפאו ואכל מצה וכמו כן בתוקע לשיר י"ל דאכילת אונס חשיבא הנאה אעפ"כ אם מצות א"צ כונה ג"כ לא מיקרי כלל מתעסק במה שמתכוין לשיר דאין הכונה חלק מהמצוה ועיקר המצוה היא התקיעה כמו באכילת מצה דעיקר המצוה היא הנאה אבל לפרש"י דקמ"ל אע"ג דהוא מתעסק יוצא באמת צריך עיונא אמאי יוצא במתעסק הא שאני כפאו ואכל מצה להכי יצא דלאו מתעסק הוא עכר"ח צ"ל כנ"ל דלמסקנא סובר רש"י דגם בכפאו ואכל מצה לאו הנאה חשיבא דאכילת אונס לאו הנאה חשיבא רק להכי בכפאו ואכל מצה יצא דמתעסק במצוה יוצא מטעם דמצות א"צ כונה להכי שפיר אמר דגם תוקע לשיר יצא אף דמתעסק הוא כיון דמצות א"צ כונה שפיר דמי ולפ"ז עכר"ח צ"ל דרש"י סובר הא דתני לקמן במתעסק לא יצא הוא כפירש הר"ן שם דווקא במתעסק עם התינוקת לחנכם בתקיעות אז לא יצא דבת מינה מחריב בה הואיל דחינוך הוא ג"כ מצוה, אבל בתוקע לשיר יצא יעוי"ש: והנה בגוף הסברה שמחדש בעל מחבר ס' ברכת אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל דשאני מקרא מגילה שעיקר מצותה היא השמיעה כאשר מברכינן לשמוע מקרא מגילה א"כ לאו מידי עבד להכי צריכ' כונה אבל שאר מצות שוצוותה בעשי' או אפי' קריאת שמע דתלי' בדיבור דביטוי שפתים הוה כמעשה בזה פוסק הרמב"ם דמצות א"צ כונה יעוי"ש: צל"ע. הנה למ"ד שסובר בברכות דף י"ג דעד על לבבך היא מצות כונה לבד ומכאן ואילך הוא מצות קריאה בוודאי להך מ"ד מצות כונה זו היינו שישים לבו מה שהוא אומר בוודאי צריכה כונה לצאת למ"ד דמצ"כ הנה אני מסופק דאפשר דגם למסקנא דעד כאן מצות כונה וקריאה ומכאן ואילך מצות קריאה לבד אפשר לא מהדרינן ממה שסברנו מעיקרא שהכונת הבנת דברי' היא עכ"פ חלק מן המצוה של ק"ש והיא היא מצוה כמו חלק הקריאה ע"כ אפשר לומר לא מבעי' למ"ד דכל המצות צריכות כונה אפי' מצוה דתלי' במעשה או בדיבור מכ"ש וודאי דחלק המצוה שהיא הבנת דברי' צריכה כונה לצאת אלא אפי' למ"ד דמצוה שתלי' באמירה ומכ"ש בעשי' א"צ כונה מ"מ חלקה של המצוה שהוא כוונת הלב שגרע מאמירה כיון שאינה רק במחשבה י"ל דגם המ"ד שסובר דמצות א"צ כונה מודה דמצות הבנת הלב צריכה כונה לצאת כי מה מהני אם יבין הדברי' מה שקורא בתורה אם לא יכוין לצאת מצות ק"ש מה שתלי' בכונת הלב אינו אלא כקורא בתורה ותפלה שאני. כי ב"כ וב"כ מתפלל ואף אם לא יכוין לצאת מ"מ מתפלל הוא וזהו היא מצותו שמתפלל אבל מה מהני אם מבין הדברי' מה שקורא